ישראל נהגה בתבונה דיפלומטית

כמו בסרט אקשן סוג ב', המתח (המלאכותי משהו) פורק רק בדקות האחרונות: מזכיר המדינה האמריקני, ג'ון קרי, הודיע שהוסכם על מתווה לחידוש המשא ומתן בין ישראל לבין הרשות הפלשתינית; הלחץ האמריקני על יו"ר הרשות אבו מאזן, בסיוע הליגה הערבית, עשה את שלו; וקרי חזר לוושינגטון מרוצה, אך הוא בוודאי לא ישכח שנאלץ לעבור, אם לא שבעה מדורי גיהינום, אז לפחות מירוץ מכשולים פלשתיני.

הפלשתינים שהרגישו מחוזקים בעקבות החלטת האיחוד האירופי בעניין הפעילות הישראלית הכלכלית מעבר ל"קו הירוק" המשיכו במשחקי התעתועים שלהם כמעט עד לרגע האחרון - עד שקרי הבהיר להם שיש גבול לסבלנותו. ברם, על אף הסכמתם המאולצת להצעות קרי, הפלשתינים לא ביטלו גם עכשיו את החלטתם האסטרטגית להימנע ממשא ומתן אמיתי שיתבע מהם פשרות וויתורים בנושאים הקריטיים מבחינתם כגון פליטים, ירושלים, גבולות והכרה מפורשת בישראל כמדינת העם היהודי.

האסטרטגיה הפלשתינית קבועה ועקבית - ורק הטקטיקה משתנה בהתאם לנסיבות: טרור ואלימות, העלאת תנאים מוקדמים, פנייה לאו"ם ולמוסדות בינלאומיים אחרים והפעם, כדי לא להיראות סרבנים ולהסתכן באיבוד צינור החמצן האמריקני - היענות, כביכול, למתווה המוצע, אך ככל הנראה עם ניסיונות לסרסו בהמשך הדרך.

לא רק קרי, אלא גם ראש הממשלה בנימין נתניהו יכול להיות מרוצה ממה שהושג. העמדות שנקט באופן עקבי הצדיקו עצמן במלואן: המשא ומתן יהיה ללא תנאים מוקדמים, כפי שתבע כל הזמן, כך שחידוש המו"מ התאפשר ללא תשלום ב"מטבע ישראלי" בסוגיות שהפלשתינים תבעו: גבולות 67' והבנייה מעבר ל"קו הירוק". המשא ומתן יתחיל מ"נקודת האפס" ולא מההצעות מרחיקות הלכת של אולמרט (שגם אותן אבו מאזן דחה).

בעניין שחרור האסירים, העמדה הישראלית התגמשה אמנם, אך לא בהיקף שהפלשתינים דרשו. ייתכן אמנם, וכפי שקרה גם בעבר, שהאמריקנים נתנו לפלשתינים הבטחות מסוימות, מעורפלות יותר או מעורפלות פחות, לגבי אחדים מהנושאים האלה (ואולי זה מה שעלה בשיחות הטלפוניות בין קרי לנתניהו), אך בין שהיו ובין שלא, הדבר אינו מחייב את ישראל. ישראל נהגה לאורך כל התקופה בתבונה דיפלומטית מירבית (וגם לא שעתה לעצות הנבובות של השמאל כי תודיע מראש על ויתורים בעניינים כאלה ואחרים "כדי לא לפגוע בסיכויי השלום", או לאלה שהושמעו בימין ההזוי יותר להעלות תנאים מוקדמים משלה או אף לספח באופן מיידי חלקים מיהודה ושומרון).

ואולם, כשם שמזכיר המדינה קרי עצמו נתן להבין, מה שהושג הוא לא פריצת דרך אלא רק פתח צר למבואה של המשא ומתן וכידוע השטן הוא בפרטים הקטנים (ואין המדובר בפרטים סתם, אלא בכאלה שהם בעצם לב הסכסוך. הוויכוח שכבר החל בין השמאל והימין בממשלה הוא מיותר בשלב זה, הגם שברור שאם נגיע למקצה ההכרעות, "הקו הירוק" לא יהיה אמנם גבולה המזרחי של מדינת ישראל, אך גם קו הירדן לא יהיה הגבול המדיני (על הגבול הביטחוני במזרח לא תוכל ישראל לוותר). אך כרגע מוקדם לדון בכך, שכן כדברי דניס רוס (שליחו של ביל קלינטון למזרח התיכון), "שום דבר אינו גמור עד שהוא גמור" ומן הסתם קשה לראות כיצד אפשר להגיע בעתיד הנראה לעין לשלום קבע כאשר בפועל אין הסכמה על אף לא אחד מהנושאים העיקריים שבמחלוקת, פליטים, גבולות, ירושלים וכו' (הטענה ש"הפתרון כבר ידוע ורק צריך להחליט" משוללת כל יסוד).

אם לשפוט לפי המצב הנוכחי, לכל היותר המשא ומתן שעומד לצאת לאוויר העולם בין ישראל לבין הפלשתינים יוכל להוביל להסדרי ביניים (מבחינת הזמן) או להסכמים חלקיים (מבחינת המהות) שיורידו את רמת הלהבות של הסכסוך (וגם זה לא מעט).