העיקשות של קרי השתלמה, אך האם יש למו"מ סיכוי?

בחודשים האחרונים, עם דילוגיו הנמרצים במזרח התיכון בניסיון לחדש את המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים, שר החוץ האמריקני ג'ון קרי זכה למנות לעג גדושות. "תמים" הייתה ההגדרה הכי רכה, והתעקשותו של קרי להמשיך את המפגשים לאור הספקנות הגלויה בשני הצדדים הוגדרה כ"אובססיה". אין משברים אחרים, דחופים יותר במזרח התיכון - למשל, ההפיכה במצרים או מלחמת האזרחים בסוריה? לא עדיף שישהה לצד אשתו תרזה, שבקושי שוחררה אחרי אשפוז בבית חולים?

קרי התעלם מהמבקרים וגם לא טרח לבזבז יותר מדי זמן על סיפורים, נוסח השליח המיוחד לשעבר למזרח התיכון ג'ורג' מיטשל, שהרבה להזכיר את הצלחתו לסגור עסקה בצפון אירלנד אחרי הכנות ממושכות, שהוא דימה להכנות האינסופיות לקראת צביעת החדרים בביתו. "ואז זה קרה מאוד מהר", נהג לומר. רק שבמקרה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, פריצת הדרך המיוחלת אחרי ההכנות הממושכות לא הגיעה, ומיטשל פרש מתפקידו. במקרה של קרי, הוא בעיקר חזר על המנטרה של "התקדמות" ו"צמצום פערים" - ובפומבי, סרב לחשוף פרטים על התוכנית שהציג לשני הצדדים.

היה די ברור שעם העיקשות שלו, יש סיכוי טוב לפחות לחזור לשיחות. האם יש להן סיכוי להביא להסכם כולל - זה כבר סיפור אחר. חוסיין איביש, עמית בכיר בארגון "כוח המשימה האמריקני למען פלסטין", משוכנע שההתעקשות של קרי נובעת מכך שסיום הסכסוך - בתיווך האמריקני - זהו אינטרס חיוני של ארה"ב. "זו לא אופציה, זו חובה", הסביר. "אבל קשה לדעת מה יקרה אחרי שהצדדים חוזרים למשא ומתן, כי איננו יודעים מה הפרטים של ההצעות שלו".

לדבריו, כל מתווה לקראת ההסכם צריך להיות מלווה גם בהתמקדות בבניית מוסדות השלטון הפלסטינים, פיתוח כלכלי, רפורמת השלטון ורפורמות נגד השחיתות – כלומר, המשך המסלול של ראש הממשלה הפלסטיני לשעבר סלאם פיאד. "זה יכול לספק רשת ביטחון, מקור אלטרנטיבי לתנופה או לפחות יציבות בשטח, אם השיחות ייתקעו, ייגררו לאט מדי או שלא יספקו בהתחלה תוצאות חיוביות ברורות".

אחרי הודעתו בעמאן של קרי על חידוש המשא ומתן, רגע לפני חזרתו לארה"ב, הכתבים בוושינגטון תהו כמה שונה זה יהיה הפעם. בסבב הקודם של השיחות, שקרסו לפני כשלוש שנים, המשלחות הגיעו לעיר הבירה, הסתודדו כל אחד בבית מלונו, עשו פרצופים חמוצים, ואחרי פגישות במחלקת המדינה, המתווך הפלסטיני סעיב עריקאת נהג לצאת החוצה לכתבים ולומר מה הוא חושב על ההתנחלויות ואמינות ממשלת ישראל בתור פרטנר. אין ספק שהחרם האירופי וקרבת מועד העצרת הכללית של האו"ם הפכו את יוזמתו של קרי לרלוונטית יותר עבור ההנהגה הישראלית. אך תחילת השיחות זה גם הזמן ש"ספוילרים" למיניהם נכנסים למשחק. נתניהו יצטרך לשמור על הגב שלו במגרש הביתי לאחר תגובתו של נפתלי בנט, אך מתנגדי המהלך ישמיעו דבריהם גם מחוץ לישראל. לפני שסעיב עריקאת וציפי לבני ינחתו בוושינגטון, יגיע לשם, למשל, גרשון מסיקה, ראש המועצה האזורית שומרון, לסדרת מפגשים עם המחוקקים על גבעת הקפיטול. יש להניח שהוא לא בא להביע תמיכה ב"החלטות הקשות" שבנימין נתניהו נאלץ לקבל, כדברי ג'ון קרי, יחד עם אבו-מאזן.

קרי, בדומה לאובמה, מאמין בדיאלוג ללא תנאים מוקדמים. בתור יו"ר ועדת החוץ של הסנאט, לא פעם הוא עורר מחלוקת עם נכונותו ללכת עם הגישה הזאת רחוק - עד דמשק, למשל. רק שהמצב הנוכחי בזירה העולמית דיי מגביל את האפשרויות העומדות בפני שר החוץ הנמרץ של ארה"ב - בעיקר ביכולתו להגיב לאירועים. בסוריה, נראה שלפתע אפילו האירופאים שדחפו למעורבות מקבלים רגליים קרות עם הסיוע למורדים. במצרים, הסיוע האמריקני לפתע מתגמד אל מול הבטחות הסיוע הנדיבות של מדינות ערב, מה שמקטין עוד את המנוף שהיה בידי ארה"ב להשפיע על מהלך האירועים בקהיר.

גם הניסיון להחיות את שיתוף הפעולה עם רוסיה מאז תחילת כהונתו השנייה של אובמה שוקע על רקע ההחלטה התקדימית של בית המשפט ברוסיה לגזור דינו של איש מת, סרגיי מגניטסקי, לקצוב חמש שנות מאסר למנהיג האופוזיציה אלכסיי נבלני, וגם עם פרשת בקשת המקלט המדיני של המדליף אדוארד סנודן ממוסקבה.

הסנטור לינדזי גראהם הציע שארה"ב תחרים ב-2014 את אולימפיאדת החורף בסוצ'י, וגם תבקש שפסגת מנהיגי ג'י-20 שתיערך בתחילת ספטמבר בסנט-פטרסבורג תועבר למדינה אחרת. בבית הלבן, בינתיים, שומרים על מרחב תמרון: בניגוד לגרמנים שהביעו "זעזוע" מגזר הדין של נבלני, האמריקנים הביעו רק "אכזבה עמוקה" - ומקורות אלמונים בממשל הדליפו לתקשורת שנשקלת האפשרות לבטל את פגישת אובמה-פוטין במוסקבה, כשהנשיא האמריקני יגיע לרוסיה לכבוד כנס ג'י-20. אך לשני הצדדים ברור שהמנהיג הרוסי ולדימיר פוטין לא עומד להשתנות, וגם הניסיונות לשתף פעולה עם רוסיה לפתרון המשבר בסוריה לא הביאו לתוצאות של ממש או אפילו לכינוס הוועידה בז'נבה.

גם הזירה באסיה לא מבשרת טובות - הסינים לוחמניים ותחרותיים כתמיד, היפנים מתחילים להתחמש לאור המתיחות הגוברת באזור, וקובה שולחת ספינת נשק לצפון קוריאה. באפגניסטן, היציאה האמריקנית מתנהלת ככל גירושין: הצדדים מתקוטטים, בסתר ובפומבי - על כישלון שיתוף הפעולה, "בן הזוג" העתידי (הטליבן), על עלויות המכס של יציאת המכליות עם הציוד של כוחות הקואליציה, גובה "המזונות" של הצד הננטש - האפגאנים, וכן הלאה. עם כל המורכבות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הוא נראה מוגדר מספיק לפחות להתנעת השיחות על פי פרמטרים ברורים.

בתור סנטור שהרבה להתמקד באתגרי מדיניות החוץ של ארה"ב, לקרי היה סגנון ייחודי של ביקור ב"נקודות החמות" עם מעט מאוד מלווים, ותחקור קפדני עד מתיש של השחקנים בזירה - תוך התעקשות על כך שהשיחות יישארו בינו לבינם. הדברים האחרונים שהיה ניתן להאשים אותו בהם הייתה בורות, תמימות או פזיזות. זה נכון שלקרי אין כרגע הרבה מבחר של זירות שבהן הוא יכול באמת להניע תהליכים או לבלום משברים, בלי עלויות שהציבור והמחוקקים האמריקנים אינם מוכנים לשלם כרגע. אבל מצד שני, החרם האירופי הדגיש השבוע עוד נקודה - שנציגי ממשל אובמה, כולל הנשיא עצמו, מעלים בכל התייחסות נרחבת לסכסוך הישראלי-פלסטיני: מה האלטרנטיבה?