זכותו של ראש ממשלה (ושל שר חוץ) למנות 11 ראשי נציגויות דיפלומטיות כמינוי פוליטי. כל מועמד חייב לעבור ועדת מיון הבודקת את כשירותו לתפקיד המיועד. החלטה חיובית סוללת את הדרך להגשת בקשת הסכמה למדינה שבה המועמד עתיד לכהן כשגריר.
עד כאן באשר להליך הפורמלי. אולם גם אם המועמד שנבחר מטעם ראש הממשלה לכהן כשגרירנו בוושינגטון, החשובה שבבירות - הלוא הוא יועצו המדיני בשנים האחרונות, רון דרמר - יעבור את המשוכות הללו, הרי שעדיין ספק רב בעיניי אם זהו המינוי הראוי לישראל בעת הזאת, ובכלל.
איזה מסר ביקש ראש הממשלה להעביר לנשיא ארה"ב ברק אובמה ולממשלו, בכך שהחליט למנות את דרמר לתפקיד? הרי לכולנו זכורות תמונות החיבוקים והרצון הכמעט בלתי אפשרי להסיר את משקעי העבר האישיים בין אובמה לנתניהו, שיצא מגדרו להפוך ל"סחבק" כמעט של הנשיא האמריקני במהלך ביקורו היהסטורי של אובמה (לצערנו באיחור מה) בישראל.
לנוכח הניסיון לפתוח דף חדש ביחסים האישיים, מתמיהה במיוחד החלטת ראש הממשלה. הרי רון דרמר הינו סדין אדום. אדם שפעל כמעט כחתרן בלתי נלאה, על דעת אדונו, במסגרת המאמץ להביס את הנשיא בבחירות האחרונות בארה"ב. התערבות ראש הממשלה בצורה בוטה מהרגיל במערכת הבחירות האמריקאית, באמצעות רון דרמר (ותוך רתימת יהודים עתירי ממון ששפכו כסף רב שהיה יכול לשמש למטרות ראויות הרבה יותר) למען המועד הרפובליקני הכושל מיט רומני, הייתה פרק עצוב ביחסים הבי-לטרליים, שאין צורך להכביר ולו מילה אחת לגבי חיוניותם.
שבירת מוסכמות
כמי ששירת בוושינגטון תחת שלושה שגרירים (אחד מינוי מקצועי של משרד החוץ, ושני שגרירים "פוליטיים" - זלמן שובל ופרופ' איתמר רבינוביץ'), אני מבין היטב את החשיבות שבמינוי "איש אמון" מטעמו של ראש הממשלה. למדתי להכיר את האופן שבו מתייחסים הממשל האמריקני ומנגנוניו לקטגוריה זו של שגרירים. דעתם נשמעת, ונודע לה משקל. לדיונים במקרה זה יש נופך אחר. כשהשגריר הוא מינוי מקצועי, יש תחושה שהמגעים המתקיימים ברמה זו הינם לשם הנימוס בלבד, בבחינת "האצילות מחייבת", בעוד שאת העברת המסרים לראש הממשלה עושים בדרכים אחרות. לא מעט שגרירים, ובהם אף השגריר היוצא, מייקל אורן, שעל פניו היה "איש אמון", אף זכו לבושתם לראות בשליחים מטעם ראש הממשלה הזה וקודמיו, שבאו ויצאו את וושינגטון מבלי שלשגריר היה מושג על תכני שליחותם.
אך בהבדל מקודמיו הפוליטיים, השגריר המיועד שבר בהתנהגותו מוסכמות שאף שגריר פוליטי שקדם לו לא שבר, עוד טרם הגיעו לוושינגטון. לשגריר, לדיפלומט או לכל נושא משרה אחר, חשוב ליצור אמון אצל הציבור שעמו הוא אמור לעבוד ולהסתייע. האם לדעת ראש הממשלה, יש במטען אותו נושא שגרירו המיועד כדי ליצור את יחסי האמון הראויים - או שמא שיקול זה כלל אינו חשוב? ככלות הכול, לא לעולם חוסן. אם לאמריקנים לא נוח עם המינוי, אז מה? הרי אנו מדינה ריבונית, המחליטה כיצד היא מתנהלת וכיצד היא דואגת בצורה הטובה ביותר ליישם את האינטרסים שלה.
זאת ועוד, בניגוד (לכאורה) לעמדת ממשלתו ומפלגתו, ראש הממשלה מאמין בפתרון שתי המדינות לשני העמים. הוא עדיין רשאי ליהנות מזכות הספק. איש אמונו דרמר, לעומת זאת, צוטט על ידי התקשורת באומרו כי עקרון שתי המדינות הוא "פתרון ילדותי לבעייה מורכבת", ואף קבע כי נשיא הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, "כלל אינו פרטנר לשלום". כיצד אמורה וושינגטון, העושה באמצעות מזכיר המדינה קרי מאמצים שמבחינת רבים מאנשי ממשלתו ומפלגתו של נתניהו הינם לצנינים, להבין את המינוי?
לסיכום, המינוי הזה, גם אם על פניו יעמוד בקריטריונים, הינו - וזאת יש לומר בראש חוצות - בלתי ראוי. במדינת "הבועה" אין כמעט פוצה פה ומצייץ. הכול עובר!
שמעון שטיין הוא איש משרד החוץ ושגריר לשעבר, וכיום עמית מחקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי באוניברסיטת תל אביב
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il