מסע אל המקום שעיצב את מנחם בגין

1953 הייתה עוד שנה מיגעת בחייהם של חקלאי המושב השיתופי נורדיה שבשרון. השדות, הפרדסים והמטעים שיוועו לידיים עובדות ביישוב שזה עתה מלאו חמש שנים להיווסדו. כלי עבודה מכניים כמעט ולא היו בנמצא. את המעט שהיה חלקו היישובים השכנים זה עם זה. האחד הלווה לעמיתו את המחרשה, בזמן שחברו נתן לו את המשדדה. אבל חקלאי נורדיה היו מחוץ לתחום. מפאת הקמתו בידי חניכי בית"ר וחיילי האצ"ל, הם הוחרמו כליל על ידי קיבוצי ומושבי האזור. בצר להם, פנו התושבים לקיבוץ יד חנה, מרחק 13 קילומטרים מזרחה. חברי הקיבוץ הקומוניסטים טעמו גם הם את טעם ההחרמה. בירושלים תבע בן גוריון "בלי חרות ומק"י", אז בשרון חרות ומק"י חלקו בינן את המחרשות והמשדדות.

באביב הגיעה אטרקציה למושב. מנחם בגין, המנהיג העליון והנערץ, נחת בביתה של משפחת חרמוני. אבי המשפחה, צבי, היה אחד הלוחמים הבולטים בשורות האצ"ל, עד שנכלא וישב שלוש שנים בבתי כלא בפלשתינה ולאחר מכן הוגלה לאריתראה. אם המשפחה, בלה, נטלה אף היא חלק בפעילות הארגון הצבאי הלאומי, ונכלאה בשל כך למשך שנתיים. בגין הרגיש נוח בקרב בני המשפחה הלוחמת והחליט להשתמש בנורדיה כמקום מפלט מהפוליטיקה הישראלית הבוערת, שבה יוכל לאסוף את זיכרונותיו מתקופת הכלא הסובייטי, בו ישב ב-1941. במשך חודשים הגיע לשרון למשך כמה ימים בשבוע. הוא היה מסתובב בשבילים, בין המטעים ובשדות ומסדר את זיכרונותיו. כשחזר לתל אביב ישב והעלה אותם על הכתב באופן מסודר (לימים, כשייחשפו חלק מארכיוני הנ.ק.וו.ד, יתברר שזיכרונותיו חופפים להפליא את פרוטוקולי חקירתו). בלה ביקשה מהתושבים הנרגשים להניח לבגין בטיוליו. את הפורקן הם מצאו בערבים, כשכולם התכנסו בבית משפחת חרמוני, העלו זיכרונות ושרו שירים ביחד עם המנהיג הנערץ. "לבלה חרמוני הטובה, שליוותיה לארץ ישראל 'בימים ההם' – בהוקרה ואהבה", הקדיש בגין את הספר למארחת שלו, במנחם-אב 1953. "בלילות לבנים" הוא קרא לו, על שם האור המתמשך בימות הקיץ.

בגין צדק. הלילות בעיירה פיצ'ורה, ששוכנת על גדות הנהר הגדול שאת שמו היא נושאת, לבנים. גם הלילות בסיקטיווקאר, עיירונת בת רבע מיליון תושבים, מרחק טיסה של שעה וארבעים דקות מפיצ'ורה, מוארים כאילו היתה זו שעת ערביים בישראל. היתושים הגדולים, שמתנפלים עליך כל אימת שתגלה פיסת בשר חשופה, היו כבר בימי בגין וככל הנראה ישרדו עוד הרבה אחריו. לאנשי התברואה במקום יש צרות גדולות יותר להתמודד עמן. פעם, מספר בגין ב"בלילות לבנים", עשה מעשה אחד האסירים וברח מהמחנה. כעבור שלושה ימים שב מרצונו החופשי ביודעו שייענש בישיבה ממושכת בצינוק. לא האקלים הכריע אותו, לא הרעב ולא הצמא. רק עקיצותיהם של הזבובים, שכמעט כילו את בשרו.

חייו של בגין בתקופה לפני שעלה לארץ מוכרים פחות, ובמרכז מורשת מנחם בגין החליטו להפנות את הזרקור לעברם ביום הולדתו ה-100, שחל בשבת הזו. המשלחת שביקרה בשבוע שעבר ברוסיה התמקדה בתקופת המאסר של בגין. שמונה שנים מאחורי סורג ובריח גזרו הסובייטים על מנהיג תנועת בית"ר בפולין על שום היותו "גורם מסוכן לחברה". מה הסכנה שהיתה טמונה בפעילותו? מעולם הוא לא ידע. בגין קיווה שייעשה לו משפט צדק, עד שמכתב לקוני שבו התבשר שנשפט שלא בנוכחותו טפח על פניו. לא שהוא היה מאוכזב או מופתע, סתם קיווה להתיש גם את השופטים בוויכוחים אידאולוגיים כפי שכתש ובטש את חוקריו. כעבור שמונה חודשים, כמחציתם בכלא לוקישקי ועוד ארבעה במחנה פיצ'ורה, שוחרר עם שאר אזרחי פולין האסורים והחל במסעו לארץ ישראל. למרות התקופה הקצרה, הימים בלוקישקי ופיצ'ורה השפיעו עמוקות על חייו. חוסר הצדק, שרירות הלב והזלזול בחיי אדם שבהם נתקל נצרבו בתודעתו ועמדו לנגד עיניו בהחלטות שקיבל כמנהיג כעבור 30 שנים.

שרירות הלב הסובייטית עוד קיימת בפרברים אדירי הממדים ודלילי האוכלוסייה של רוסיה. אולי היא אינה נגועה בשלטון האימה של פעם, אך היא עודנה אפופת מסתורין. פקידי ממשל מתחמקים מהתייחסות לסוגיות נפיצות. במקרים מסוימים הם לא מופיעים לפגישות שנקבעו מראש, ולעתים הם מסמנים עם העיניים שהשאלות שהועלו לא ייענו כל עוד טייפ ההקלטה פועל.

אחד משיאי המסע אמור היה להיות מסמכים שאותם יקבלו חסיה מילוא ומנכ"ל מרכז מורשת בגין, הרצל מקוב, בנוגע לתקופת מאסרו. בשעת בוקר מוקדמת, ללא ידיעת העיתונאים שליוו את המסע, הם ניגשו לארכיון בסיקטיווקאר, בירת מחוז קומי רחב הידיים. לאחר הליכה במסדרונות ארוכים וחשוכים, "כמו שרואים בסרטים", הם נתקלו בשומרות הסף. עמידתן ושפת גופן של הפקידות שיושבות על ברז אוצר מסמכי הארכיון הבהירו מיד שהולך להיות כאן קרב שתוצאותיו ידועות מראש. הישראלים ביקשו את מה שהובטח להם. הפקידות הסבירו שהן חייבות לקבל מסמך רהביליטציה שמזכה את בגין.

הישראלים הבהירו שהם לא הולכים להמציא עכשיו זיכוי למי שגדל והיה לראש ממשלת ישראל וחתן פרס נובל, ושבמשך 19 השנים האחרונות כבר נח על משכבו בשלום. הטון היה ענייני. אחר כך תקיף. ואז אפולוגטי. זה לא עזר. המסמכים נשארו בארכיון ועיניה של שרת התרבות של מחוז "קומי" נמלאו בדמעות של בושה כששמעה על האירוע. ספרי תיירות שנשלפו ביקשו להמתיק את הגלולה. אחר כך בוטלה באופן מסתורי נסיעת רכבת מיוחדת של המשלחת מסיקטיווקאר לפיצ'ורה. גם טיסת מסוקים מעל הרי אוראל הסמוכים לא המריאה. האם חשבו שבאנו לרגל את הארץ? האם התגלו בעיות מימון? לא ברור. ההוראה הגיעה מלמעלה, ועם מוסקבה לא מתווכחים.

המטוס הזעיר, 21 נוסעים כולל שני הטייסים, שעשה את דרכו מסיקטיווקאר לפיצ'ורה, הנמיך טוס וחשף את נפלאות חבל הארץ המישורי. מרבדים אינסופיים של יערות עצי ליבנה. מרחבים של שדות גזר קיפח שגדל בר ומשגע את הרוסים. ובינותיהם מתפתלים יובלי נהרות זעירים. אין בני אדם, אין שדות מעובדים (השלג היה כאן עד לפני חודש ובעוד חודשיים יירדו כבר הפתיתים הראשונים של חורף 2014 שייקחו איתם כל גידול חקלאי). מדוע בכלל צריך היה גדרות במחנות המעצר? השלג, החיות הרעות והיערות המאיימים נראים מפחידים לא פחות מהזקיפים הרוסיים ועבודות הפרך.

עם הנחיתה בשדה התעופה הישן, שנראה שדבר לא השתנה בו מאז מלחמת העולם השנייה – אביזר המולטימדיה בחדרו של מנהל השדה הוא פטיפון – קיבלו את פני המשלחת צוותי צילום. הגאווה על החשיבות שהם רואים במשלחת ישראלית נעלמה חיש מהר. את המטוס, שזו היתה טיסתו הראשונה, הם באו לצלם, לא את התיירים שהגיעו כדי להביט מרחוק על המקום שבו נכלאו, נרמסו, שועבדו ומתו אלפי בני אדם שכל חטאם היה שלא חשבו נכון.

ראש העיר בכל זאת הבין את גודל המעמד. לפני שנה הוא עוד היה טייס באפגניסטן ועכשיו נחת בסוג אחר של סוף העולם. הוא שילב את זרועו בזו של חסיה ולא מש ממנה לכל אורך הביקור. ביחד הם שטו בכבישים הרעועים של פיצ'ורה במכוניתו השחורה. האחרים נכנסו למכוניות UAZ שנראו משנות ה-60'. הבוננזה התיירותית שעליה בונים בפיצ'ורה היא "תיירות זיכרון". קרובך היה כאן במחנה מעצר או, רחמנא ליצלן, סוהר? בוא ולמד מה עבר עליו. המחנה, אגב, הוחרב עד היסוד ותחנת כוח נבנתה על תיליו.

לפני זמן מה נחשף צלם מקומי לסיפור של בגין ולעובדה שהוא היה כלוא במקום. הוא פנה לליאוניד זילברג, ראש הקהילה היהודית באזור. זילברג הפשוט, הצנוע והיעיל חשב בגדול. למקומיים הוא הציע להקים בפיצ'ורה אנדרטה לזכר בגין. ממרכז מורשת בגין הוא ביקש לחבק את הרעיון. וכך ניצבו להם כמה עשרות אנשים, מחציתם ישראלים מחציתם ספק אם שמעו אי פעם על ישראל, ודיברו בשבחו של מנחם בגין ליד אבן הפינה לאנדרטה שתיבנה לזכרו. חסיה מילוא, הקטנה והאצילית שברחה כל הזמן מהתקשורת, ביקשה לדבר בטקס. "לפני שבעים שנה, בהיותו בן 28, נשלח אבי למאסר של שמונה שנים כאן, בפיצ'ורה, מחנה עבודה לחינוך מחדש. הוא שוחרר אחרי מספר חודשים ולפיכך לא שירת מספיק כדי שהתנהגותו תתוקן כפי שציווה השלטון הסובייטי. אבל כאן הוא למד רבות אודות דיכוי ואי צדק. מאסר זה תרם רבות לחינוך אופיו ולתמיכתו בציונות. תקופה זו ללא ספק עיצבה את חייו". קצר, תמציתי, יותר מזה אי אפשר היה להוציא.

מנחה הטקס, בשיער צבוע וחליפת פסים שחורה, ביקש את תשומת לב הקהל לדקת דומיה. הקהל השתתק והטכנאי הפעיל את ההקלטה של הדומיה. טק, טק, טק, טק, בקעו מהרמקול קולות של ירי שליוו את הקהל בדומייתו. בסוף ביקשו הישראלים לשיר את ההמנון. המקומיים נלחצו ולא אישרו. לך תדע מה יחשבו על זה במוסקבה.

"...והרעב במחנה, אין להשוותו כלל לרעב, שידענוהו בבית הסוהר. בלוקישקי ישבנו סגורים בתאים. במחנה היינו 16 שעות באוויר. העבודה היא מפרכת. הגוף דורש תמורה, אך התמורה היא קטנה אפילו מזו שקיבלנו בסוגר. ראינו מה עושה הרעב בכלואי לוקישקי. לא יקשה לתאר, אך קשה לשער, מה עשה הרעב ביושבי מחנות העבודה. בלוקישקי ראיתי 'טלפוניסטים', על חוף הפיצ'ורה מצאתי חיות ההולכות על שתיים. הרעב..." (בלילות לבנים, עמ' 255).

על הסירה שיצאה להפלגה קצרה מגדת הפיצ'ורה לעבר הגשר המפורסם שבגין היה שותף בהקמתו ישבה גם טטיאנה אפניסבה, מנהלת הארכיון המקומי. אתם חושבים שהסיפור של האסירים מעניין, היא אמרה, אבל דווקא החיים של הסוהרים מרתקים יותר. חלקם נשארו כאן אחרי התפרקות המחנה וחיו לצד האסירים לשעבר. מי שעד לא מכבר סרו למרותם היו פתאום בדיוק כמותם. מרבית הסוהרים, באופן מפתיע למדי, מתו לפני האסירים. לא כל הסוהרים היו אותו דבר, היא מדגישה. היו כאלו שניסו בתקופת המחנה לסייע לאסירים. מצבם אחרי התפרקותו היה טוב יותר. ובכלל, מהראיונות איתם אפשר ללמוד המון על טבע בני האדם. ואגב, ציינה אפניסבה, בדבר אחד מיישרים קו כל הסוהרים עד היום. כששואלים אותם היכן קבורים האסירים שמתו הם לא מסכימים לגלות.

כיאה לבת גאה למשפחת בגין עשתה חסיה מילוא ככל יכולתה על מנת להפנות את הזרקור ממנה והלאה. הסיפור כאן הוא לא אני, אמרה וצדקה. אבל לך תתווכח עם טבע האדם. המקומיים ששמעו על בגין רצו לגעת, לדבר וללמוד על המנהיג, ישירות מזו שגדלה על ברכיו. הישראלים ניסו לנצל שהייה של ארבעה ימים במחיצת נצר בגיני על מנת לקבל עוד פרספקטיבה על זה שעשה היסטוריה ולפתע התפוגג. בעוד שהשניים מודעים לרגישות והולכים סחור סחור, דווקא העיתונאים הזרים ניגשו ישר ולעניין. "מה אביך עשה לאחר שסיים את תפקידו כראש ממשלה?" ירה קולגה רוסי שהצטרף לנסיעה מזדמנת. "הוא היה אבא וסבא", אכזבה מילוא את האזניים הישראליות שהזדקפו.

אז מה למדנו בכל זאת? שהיה לו חוש הומור – אבל את זה יודע כל מי שקרא את הספר; שאהב את המילה הכתובה, ולא נתן לאף אחד לכתוב לו את נאומיו. אבל גם על להטוטי מילותיו ניתן ללמוד מהספר. היש תיאור מדויק ומזוקק כמו "החורף עמד על סף הצפון. חלפו הלילות הלבנים. טל הלילה האפל, הקר, הרעיד את העצמות ומעל לראשנו עלה, כמדי לילה בלילה, הזוהר הצפוני, הנהדר בפלאי היקום, והאיר את פני הגיהנום עלי אדמות"?; עוד למדנו שבית בגין היה מרכז לילדי השכונה, כי שם היו הספרים המעניינים ביותר ואמא עליזה הסכימה לתלות סל על הדלת ולא פחות נדיר מכך – שישחקו קלאס ממש בתוך הבית; שעל אף תקופת המאסר הקצרה, היה לה משקל רב בעיצוב אישיותו של בגין; ושהוא אהב לחם. עם כל דבר. אולי כזיכרון לכדורי הלחם הזערוריים שהיה מגלגל בכלא לוקישקי מהפירורים שנותרו מהפרוסה שקיבל על מנת שתחזק אותו כשהרעב יחמיר עוד יותר. בסוף הסיור, בדרך לשדה התעופה כשמיצינו כבר את כל המים מהסלע אמרה חסיה: "בעניין הזה של התקשורת אני אצטט את אבא שלי, כפי שהיה מתבטא לעתים כלפי יריביו הפוליטיים: 'עשיתי כמיטב יכולתי המוגבלת'".