שלא יישבר לעולם

אני באתי לכאן רק בשביל המדליה", מצהיר דניאל קלאהר, קראטיסט מארה"ב, שיתחרה בשבוע הבא בטורניר הנוער של המכביה. "אין פה ספורטאי אחד שלא יגיד לך את זה", הוא פוסק, אבל מייד מצטרף לשיחה אחד מחבריו למשלחת האמריקנית וזועק: "אני לא! אני באתי בשביל הבנות!"
טוב, זה הגיוני. יש ויכוח עתיק אם המכביה היא תחרות ספורטיבית או פסטיבל שידוכים המוני. "אל תדאג", צוחק דניאל, "אני מבטיח לך שאם אזכה במדליה, הבנות כבר יבואו אליי".

קלאהר הוא לא ספורטאי רגיל. יש לו יותר שברים משנות חיים: הוא רק בן 16, אבל גופו כבר ספג 17 שברים באיברים שונים. הוא סובל מפרכת (אוסטאוגנסיס אימפרפקטה), מחלה נדירה וסבוכה. מדובר בהפרעה ביצירת קולגן מסוג I, הגורמת לפריכות של העצמות. במילים אחרות, כל חבלה קלה, שאדם רגיל שוכח מקיומה במהירות, הופכת לשבר בגופו של קלאהר.
אפילו את המבחנים למכביה הוא לא עבר בשלום, ובסיום התחרות המוקדמת במיאמי אובחן שבר בידו. ובכל זאת, ולמרות הכל, הוא כאן, כמו שאמר, בשביל המדליה. דניאל קלאהר מגיע מהעיירה דייבי שבדרום פלורידה. משפחתו משתייכת לזרם הרפורמי, ויש לו אחות אחת, קרול (18), שעלתה לבדה לישראל ומשרתת בצה"ל. "היא האחות האהובה עליי", מתלוצץ אחיה הצעיר. "בהתחלה היה לי קשה שהיא פתאום נעלמה לי, אבל בעזרת הפייסבוק, הסקייפ והטלפון, אנחנו מדברים כמעט בכל יום. אני מכיר אחים ואחיות שגרים יחד באותו בית ולא מדברים על בסיס יומי".

יש לו חגורה שחורה, והוא נחשב לאחד הקראטיסטים הבולטים לגילו בארה"ב. בשנתיים האחרונות זכה פעמיים במדליית הארד של האליפות הלאומית, והפעם הוא בחר לא להגן על ההישג, מכיוון שהתחרות מתקיימת בימים אלה, ובדרכו של הנער היהודי נקרתה ההזדמנות להשתתף במכביה. כשהיה בן 8, השתתף ביריד חנוכה בבית הכנסת, וזכה במינוי חודשי לחוג קראטה. "בהתחלה לא הבנתי מה רוצים ממני, אפילו לא הכרתי את המילה 'קראטה'. אבל הלכתי לשלושה שיעורים, והתאהבתי". בעיות בריאותיות מלוות את דניאל כל ימיו. כבר בגיל צעיר אובחן כחולה אסתמה, וגם סבל מכאבי בטן חוזרים ונשנים. במשך שנים ניסו הרופאים להבין מה יש לו, עד שלפני שנתיים קיבל את הבשורה כי הוא סובל מפרכת. "נבהלתי כששמעתי מה יש לי", הוא נזכר, "נכנסתי לאינטרנט, וזה היה מפחיד לקרוא על המחלה הזאת. היה לי ממש עצוב, אבל זה היה הלם שכרוך גם בתחושת הקלה, כי סוף סוף ידעתי מה הבעיה".

ובכל זאת נשארת בקראטה. קצת בעייתי, זה הרי ענף די אלים

"המחשבה הראשונה שלי היתה 'מה יהיה עם הקראטה', אבל דווקא הרופא עודד אותי ואמר שהוא בעד שאמשיך לחיות את חיי, ושלא אימנע מפעילות ספורטיבית. אפילו ההורים שלי תמכו בי ודירבנו אותי להמשיך עם הקראטה, אז דילמה ממשית לא היתה לי.

"ורגע", מזדעק קלאהר להגנת המקצוע, "למה אתה אומר שזה ענף אלים? זה מה שכולם חושבים באופן אוטומטי על קראטה, אבל הספורט הזה הוא כל כך הרבה יותר מסתם ללכת מכות. יש לו אלמנטים מנטליים, שליטה עצמית, הרבה משמעת. זה משנה את האדם שבך".

שתי המחלות שמהן סובל דניאל, האסתמה והפרכת, משפיעות על חיי היום?יום שלו. הוא מתעייף במהירות, מחמיץ ימי לימודים רבים בתיכון וגם לא מרבה לצאת עם חברים. "לא לכולם קל לקבל אותי בגלל זה, ויש כאלה שלא ממש מנסים להבין". ובצד הספורטיבי? הוא לא מסוגל לרוץ יותר ממייל וחצי (פחות משני קילומטרים וחצי). "זה המרחק הכי גדול שרצתי אי פעם".

היריבים, שמודעים לנקודות התורפה שלך, לא מנסים לנצל את זה?

"האמת היא שרוב היריבים שלי לא יודעים את זה, ואני מקווה שזה לא ישתנה עכשיו, בעקבות פרסום הכתבה הזאת... החבר'ה מהמשלחת למכביה יודעים, והם מתייחסים אלי כמו לכל אחד אחר. אני גאה במה שעשיתי עד היום, ומנסה לא לתת לעצמי הנחות".

אבל אתה לא במצב רגיל

"נכון, זה מצחיק, אבל פעם בחצי שנה, כאילו בהזמנה, אני סובל מאיזשהו שבר. ומה שפחות מצחיק זה התהליך שאני עובר. זה ממש לא פשוט. שמים עלי גבס לשישה עד שמונה שבועות, ויש אחר כך שיקום, ואני מושבת לחודשיים לפחות. התקופות האלה קשות מאוד. אני נכנס לדיכאון, יורד במשקל. עוד לא מצאתי את הדרך להתמודד עם זה".

קלאהר הוא אחד מ?20 אלף אורחים שהגיעו לישראל לקראת המכביה, והם צפויים להכניס לקופת התיירות של המדינה כ?200 מיליון שקלים בשבועיים. דניאל נחת בארץ כבר לפני שבוע, ולוח הזמנים הצפוף שלו מזכיר ביקור נשיאותי, ולא טיול של נער בן 16. הוא מתארח עם חבריו למשלחת בקיבוץ שפיים, ומתאמן בין שבע לתשע בבוקר, אבל בין לבין היה מי שדאג למלא כל שנייה מיומם של הספורטאים. בעזרת פרויקט "קונקט ישראל" הם סיירו כמעט בכל האתרים ההיסטוריים בארץ, ודניאל נפעם.

"וואו, איזו ארץ מדהימה יש לכם", הוא אומר בהתלהבות. "היינו בכותל המערבי, ולא הצלחתי להירגע מהעוצמה של המקום הזה, מהרוחניות שלו, מהמטען ההיסטורי. כתושב פלורידה, כמובן, אני אוהב מאוד גם את חופי הים של תל אביב. אני מתחיל להשתעשע ברעיון שאעשה עלייה ואצטרף כאן לאחותי בעוד שנתיים, אחרי שאסיים תיכון. אמא שלי עוד לא ממש יודעת מזה, אבל אדבר איתה כשהיא תגיע לכאן כדי לצפות מקרוב בתחרויות שלי".

קלאהר הוא אחד הספורטאים הבודדים שנבחרו להשתתף ביום שלישי הקרוב בקבלת פנים פרטית אצל נשיא המדינה, שמעון פרס. "בפעם הראשונה הגעתי לישראל לפני שנה, כשאחותי סיימה טירונות, וממש פחדתי. הייתי אבוד, לא ידעתי למה לצפות, וחשבתי שישראל היא מקום מפחיד כמו שרואים במהדורות החדשות בארה"ב. אבל אני לא יכול לחשוב על ניגוד יותר גדול מזה. כל התדמית הזאת התבררה כסטיגמה לא מוצדקת". בהיסטוריה של המכביה (ראו מסגרת) הוא כבר שולט. "אני יודע שהמפעל הזה התחיל כשאף אחד לא רצה את היהודים בעולם הספורט ובאולימפיאדה, והשאירו אותם בחוץ. המכביה הוקמה כאילו כדי להגיד: זה בסדר, אנחנו לא צריכים אתכם, נסתדר בעצמנו.

"זאת הפעם הראשונה שבה אני מתחרה מחוץ לארה"ב. כשקיבלתי את המדים, עם דגל הפסים והכוכבים, התרגשתי. לייצג את המדינה שלי זה חלום שמתגשם, ועוד במקום שבו אני יכול להתגאות בכך שאני יהודי. שני העולמות האלה יכולים להיקשר רק באירוע כמו המכביה". דניאל מעיד על עצמו שהוא "חולה ספורט", ומרבה לצפות בענפים רבים ושונים. לאחרונה חגגה מיאמי היט, קבוצתו האהודה בכדורסל, את זכייתה באליפות ה?NBA, והוא מקווה לבקר במהלך המכביה גם בטורנירים שלא קשורים לקראטה. איך הוא יסתדר בארץ? "אני כבר יודע שלוש מילים בעברית - שלום, שלום ושלום".

מה החלומות שלך לעתיד?

"החליטו כבר שהקראטה לא יהפוך לענף אולימפי ב?2016 או ב?2020, אז לי יש פנטזיה להתחרות באולימפיאדה ב?2024. אבל אם להיות יותר ריאלי, החלום שלי בינתיים הוא לחזור למכביה בעוד ארבע שנים ולהשתתף בתחרות של הבוגרים".

רגע, לא יכול להיות שסיימנו ראיון שלם בלי שאשאל אותך על דניאל סאן מ"קראטה קיד"

דניאל צוחק. "אם היה לי מטבע על כל פעם שבה קראו לי 'קראטה קיד', הייתי מסודר ויכולתי לפרוש בשקט. גם בבית ההארחה בשפיים זה הכינוי שלי".

וזה מפריע לך?

"ראיתי את הסרט הזה כל כך הרבה פעמים, שאני כבר יודע לדקלם אותו בעל פה. אפילו בטיסה לארץ ישבתי וצפיתי בו. וחוץ מזה, נראה לך שזה מה שיעליב אותי? אתה יודע, אותי לא קל לשבור... מכל הבחינות".