בשיעור גיאוגרפיה בכיתה ד', אי שם בשנות השמונים המוקדמות, לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה, ישבנו כשמפת ארץ ישראל פרושה לפנינו. כשהמורה תיארה לנו מהו הקו הירוק, היא אמרה שאנחנו יכולים פשוט להתעלם מהקו הזה. זה קו היסטורי שאין לו משמעות יותר. הוא איננו קו גבול ואין לו שום ביטוי בשטח. מאז חלפו הרבה מים בירדן, ואותו קו דמיוני כבר הפך לקו ממשי. גם הדיון הציבורי איננו כשהיה. נושאים שהיו בבחינת טאבו נהפכו לקונצנזוס.
ובכל זאת, בשנים האחרונות, הצטמצם הדיון בסכסוך הישראלי-פלסטיני לעיסוק בנקודת הפתיחה במו"מ עתידי, ויש התעסקות בלתי פוסקת במחוות הנדרשות ובתנאים המוקדמים לחידושו. במקרים יותר מטרידים, אף מושמעות עמדות המתנגדות לעצם הצורך במו"מ ולתכליתו. בשל כך, כמעט ונעלמו מן השיח היבטים רחבים יותר העומדים מאחורי הסכסוך, ההכרחיים לצורך פיוס אמיתי: תפיסת המציאות, ההיסטוריה והתרבות של שני העמים. הנרטיב שכל עם סיפר לעצמו במהלך השנים, שגיבש את תפיסתו כעם.
לצערי, כיום קשה מאוד לישראלי להכיר את הנרטיב הפלסטיני, שלא מקבל ביטוי בחיינו; אולי אף ביתר שאת, גם לפלסטיני קשה להכיר את הנרטיב הציוני-ישראלי. הדרך הטובה ביותר להיכרות הדדית עם הסיפורים היא לפגוש נציגים מהצד השני ולדבר עמם.
החל בימי יצחק וישמעאל
עד כמה שזה נשמע טריוויאלי, עד לפני כחצי שנה לא יצא לי לפגוש פלסטינים בימי חיי. הפגישות עם פלסטינים התאפשרו בזכות יוזמת BTI ("לשבור את המבוי הסתום" - Breaking the Impasse), עליה נמנים אנשי עסקים בכירים וחברי אקדמיה משני הצדדים. BTI היא יוזמה א-פוליטית שמטרתה ליצור בסיס תמיכה רחב של המגזר העסקי והפרטי בהנהגה, להביא לפתרון של שתי מדינות לשני עמים ללא דיחוי, מתוך ראייה מפוכחת שהאופציה האחרת היא מדינה אחת לשני עמים (באופן פורמלי או בפועל), שתנציח את הסכסוך ותכריח אותנו לבחור בין מדינה יהודית או דמוקרטית.
הזמן אינו פועל לטובתנו. כל יום שעובר מקרב אותנו דה-פקטו למדינה אחת לשני עמים, ואיתה חורבן החזון הציוני, אובדן התקווה והמוסר ובכייה לדורות. היוזמה קיבלה תמיכה מראש הממשלה, מנשיא המדינה, משר החוץ האמריקאי, מנשיא הרשות הפלסטינית ומיו"ר הפורום הכלכלי העולמי, בוועידה האחרונה בים המלח בירדן.
בשיחות הפרטיות שערכנו עם הפלסטינים הייתה אינטימיות רבה, ואפילו תחושת קרבה ושותפות גורל. הפלסטינים לא העלימו את מצוקותיהם וסבלם מהמצב הנוכחי, אבל גם ידעו לחשוף את תקוותם לחיות לצדנו, למרות שהאווירה הציבורית הפלסטינית היא נגד נורמליזציה עם ישראל. הפלסטינים גילו כי תחושת הפליטות והרדיפה קיימת גם אצל ישראלים, ואף היו רגעים מרגשים שבהם הם נחשפו לתיאור תחושת הפליטות שחוו חלק מהמשתתפים הישראלים ביוזמה, וכך יכלו לטעום מהנרטיב הישראלי באופן בלתי אמצעי.
זהו כמובן קצה הקרחון, ויש למצוא דרכים אפקטיביות נוספות להביא לחשיפת הנרטיב אצל שני הצדדים במדיומים ובאופנים שונים. תארו לכם למשל מעין מוזיאון הבנוי במסדרון אחד ארוך ובו מוצגים צד אל צד, קיר מול קיר, הנרטיבים של שני העמים. אורכו כרוחב הפס של ההיסטוריה. בתמונות, בכתובים, בקולות, באישים, בסמלים, בדגלים, באמנות ובפרטים מייצגים של כל מה שיכול להגדיר עם או תרבות. החל בימי יצחק וישמעאל, דרך הנביאים, הגלויות וישוב הארץ, הר הבית ומסגד אל-אקצא, התנועה הציונית והסכסוך היהודי-ערבי, השואה והרדיפות, מלחמת העצמאות והנכבה, התקומה והגירוש, ביאליק ודרוויש, מלחמת ששת הימים כארוע מכונן, הטרור והתנועות לשחרור לאומי. כך יוצגו דפי ההיסטוריה ודברי הימים של כל עם כפי שכל עם רוצה להציגם. לכל צד תינתן הזכות והחופש המלא להציג את עצמו כרצונו, כל עוד הוא נצמד לעובדות ולמיהמנות המוצגים.
יהיו שיאמרו שלא קיים מטא-נרטיב ויעלו על נס את ריבוי הקולות בכל עם. אך בכל זאת, אני מאמין שניתן יהיה לייצג נרטיב כללי כזה, ולו רק כדי להסתכל בעיניו של האחר. כולי תקווה שהאנשים שיבחרו לבקר במיצג כזה לא יבחרו ללכת לאורכו של קיר אחד ולהתחבא בפני הקיר השני. כן, אני מאמין שמי שיפקח את עיניו וייצא בצידו השני של המסדרון, לא ייתן לו שכלו ולבו להאמין שקיימת דרך אחרת מלבד פתרון שתי המדינות.
דן סופר הוא מנכ"ל וריפון ישראל וסגן נשיא לפיתוח עסקי של חברת וריפון העולמית
עוד בנושא:
ישראל על סף נקודת האל-חזור / יובל דיסקין
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il