שמונה שנים מהעקירה, ועדיין אין בית

ביום השנה להתנתקות מזכיר יו"ר ועד גוש קטיף כי רק הקיץ ייכנסו ראשוני המפונים לבית קבע, תוהה למי הייתה זכות לגזול 8 שנים מחייהם ומבהיר: בחרנו בחיים, נמשיך בישוב הארץ

אליעזר אורבך

קיץ תשס"ה (2005) ייזכר כאירוע טראומטי שילווה את כל עקורי גוש קטיף עד סוף חייהם. משפחות שבחרו להתיישב בין החולות, מקום שנקרא על ידי הערבים המקומיים "אדמה מקוללת" שלא יכולה להצמיח דבר, הפכו אותו לגן פורח: 4.400 דונם של חממות בהן גידלו ירקות אורגניים, חסה ללא תולעים ופרחים. יצוא התוצרת החקלאית הגיע לכל השווקים בעולם. המשפחות בנו 22 קהילות לתפארת, קהילות הטרוגניות בצורה מופלאה. בגוש קטיף נוצר תמהיל של כלל החברה הישראלית - דתיים לצד חילונים, חקלאים לצד בעלי מקצועות חופשיים, אנשי עבודת כפיים לצד אנשי תורה, ומוסדות חינוך מגוונים.

אנשי הגוש ידעו במשך שנים של שכנות טובה עם ערביי הסביבה. חאן יונס הייתה העיירה שבה עשו קניות ולמדו שיעורי נהיגה. כל זאת - עד "פרוץ השלום" בהסכמי אוסלו, אז התחלף השלום באינתיפאדה שהחלה עם זריקות אבנים, צמיגים בוערים, יריות בצירים ופצמרי"ם היורדים משמיים ללא התראת "צבע אדום". איבדנו חברים רבים במהלך השנים, איבדנו חיילים שעשו הכול כדי להגן עלינו, ולמרות הכול - דבקנו באדמה. הקהילה הפכה למשפחה אחת מורחבת, משפחות לא עזבו, היחד נתן לנו את הכוחות להתמודד ולהמשיך בעשייה.

ואז, באמצע החיים, החליט מי שהחליט מסיבות שעד היום אינן ברורות, להפסיק את כל העשייה הגדולה ולהרוס מפעל התיישבותי של 35 שנה, להוציא אנשים ממפעל חייהם, לנתק ילדים מנוף ילדותם. וככה אתה מוצא עצמך יום אחד עם תאריך יעד שבו יוציאו אותך מהבית, ואינך יודע איך יימשכו החיים לאחר מכן. נכון, הציעו לנו הצעות שונות, הבטיחו שלכל מתיישב יש פתרון, אך אני ורבים שכמותי החלטנו להתרכז במאמץ לשמור על הבית ולא לתת לפיתויים כאלו ואחרים להפריע לנו במשימה. האמנתי בבורא עולם, שאנו נעשה את ההשתדלות - והוא יעשה הטוב בעיניו.

למרות כל הקשיים, בחרנו בעשייה

במסגרת עבודתי הייתי אחראי על בית העלמין האזורי בגוש קטיף, בו היו קבורים 48 נפטרים. בכל פורום בו דיברתי הצגתי את עצמי כמייצג 48 נפטרים שאינם יכולים למחות, וביקשתי למחות במקומם על הכוונה להפריע את מנוחתם בעקירת הקברים. הייתה זו פרשייה כאובה ביותר, במיוחד למשפחות הנפטרים שנאלצו להתמודד בנוסף לעקירה מביתם גם עם קבורה שנייה של יקיריהם.

בימים הראשונים אחרי העקירה היינו במצב בו אחרים שלטו בחיינו וקבענו לנו את סדר היום. אך מהר מאוד הבנו שאם לא ניקח את גורלנו בידינו - נתרסק. וכך, לאחר שסיימנו להוציא את רכושנו מהגוש ולפזרו במחסנים ברחבי הארץ, ולאחר שקברנו בשנית את יקירינו, החלטנו לחפש את האתגר הבא אליו נלך.

אני באופן אישי, יחד עם חברים נוספים מהישוב נווה דקלים, בחרנו ללכת למשימה התיישבותית חלוצית במזרח לכיש בהקמת גוש ישובים חדש. לאחר שהבטיחו לנו פתרון לכל מתיישב, חשבנו לתומנו שמישהו אכן יקיים את הבטחתו. ואז מצאנו עצמנו שמונה חודשים בבית מלון ירושלמי, מתמודדים עם שליחת ילד לכיתה א' וילד לכיתה ט', בן לפני גיוס ובת העומדת להתחתן עם בחור שכלל לא הכיר את עברה בגוש. חיים הזויים. בתוך כל זה צריך לבחור מקום זמני לקהילה עד שיוקם ישוב הקבע בלכיש, ובדרך יש הרבה ביורוקרטיה שמקשה על ההתנהלות.

בחסדי השם שנתן לנו כוחות, הגענו לאתר קרווילות זמני (לפני שמונה שנים!!), הקמנו קהילה פעילה והתחלנו לפעול להקמת ישוב הקבע - שהיום מתברר לנו כהרפתקאה כלל לא פשוטה במדינת ישראל. רק לאחר שמונה שנים, ראשוני התושבים ייכנסו לביתם בקיץ הקרוב. וכשאני מסתכל אחורה, אני בעיקר שואל, למי הייתה הזכות לגזול מאיתנו שמונה שנים מחיינו?

עם זאת, למרות כל הקשיים, אנחנו בחרנו בחיים. בחיים של עשייה במקומות בהם ישראל זקוקה לנו. עקורי גוש קטיף נמצאים היום בחבל שלום על גבול מצרים, בשומרייה במזרח לכיש, במרחב ניצן, במשכיות, בנווה ים ובישובי המועצה נחל שורק, ועסוקים בישובה של ארץ ישראל עם הרוח הגדולה שהביאו מגוש קטיף.

אליעזר אורבך הוא יו"ר ועד מתיישבי גוש קטיף

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully