פיטוריה של מליסה נלסון רק בשל היותה "יפה מדי" הם דוגמה נוספת למאבק הבלתי נגמר לשבירת "תקרת הזכוכית" של נשים בשוק העבודה. לצד הקושי במציאת עבודה ובהשתלבות בדרגות הגבוהות של שוק העבודה, סובלות נשים מהטרדות מיניות במקום העבודה ומאפליה מתמשכת בתנאי העסקתן וקידומן. בדומה לסוגיות "אוטובוסי המהדרין" והדרת הנשים במרחב הציבורי בישראל, במקום להציב תביעה בפני הגברים שישמרו על יצרם הרע, הופכת הקורבן ל"אשמה" ומתבקשת לשאת במחיר יופייה.
לא צריך להיות משפטן דגול כדי להבין שלו היה מדובר בגבר, הסיכוי לפיטוריו בשל "יופיו" היה אפסי. החלטת בית המשפט באיווה להצדיק את הפיטורים משקפת את משפט העבודה האמריקני, שמעניק כוח גדול ביותר בידי המעביד, לרבות זכותו לפטר את עובדיו ללא סיבה ממשית.
בישראל המצב שונה. למן שנות ה?80 ואילך חיזק המשפט הישראלי - הן באמצעות חוקים שונים, הן באמצעות פסיקה מתקדמת, את זכות העובד למנוע פיטורים "שלא כדין".
מסיבה זו מעביד אינו רשאי לפטר עובד בגין שירותו במילואים, או לפטר עובדת בשל כניסתה להריון, טיפולי הפריה שהיא עוברת או חופשת לידה שנטלה. החוק ובתי הדין לעבודה מדגישים את איסור הפיטורים שעיקרם באפליה מחמת מין, גזע, דת וכיוצא באלה, ואת חובת תום הלב שחלה על המעביד בבואו לנקוט צעד הפוגע בעובד פגיעה כה קשה. יש לשער שלו היה סיפורה של נלסון מתרחש בישראל, לא היה בית הדין לעבודה אוכף על המעביד להעסיקה, אך היה פוסק לה פיצויים בשיעור ניכר. במקרים מסוימים ניתנו לעובד שפוטר שלא כדין פיצויים בגובה של 12 משכורות חודשיות, ובמקרים קיצוניים אף של 24 משכורות.
לצד דיני העבודה הרגילים, ניתנה לעובד במקרים מסוימים אפשרות להגיש תביעת פיצויים בשיעור של עד 50 אלף שקלים, ללא הוכחת נזק, אם עילת הפיטורים היתה מינו של העובד. במקרה דנן הקושי היה מתמקד בשאלה אם חשש המעביד מפני ערעור חיי הנישואים שלו הוא עיקר עילת הפיטורים, או שמא היותה "אישה יפה" דווקא.