באחד הימים הלוהטים בשבוע שעבר ישבתי בצל עץ זית עתיק במצפה מעוז צבי שבצפון השומרון. רוח נעימה נעה בין הענפים והפיגה את חומו של הקיץ. למרגלותינו היה פרוס עמק דותן במלוא יפעתו. השמיים הכחולים והארץ הירוקה תינו אהבה כשקרני השמש מאירות בריקוד איטי את פרחי אהבתם. הארובות של תחנת הכוח בחדרה שליוו אותנו לאורך הדרך נעלמו, ואוויר צח התרונן אל תוך קנה הנשימה. בוצר, לוחם שייטת 13 בעברו הצבאי, שמשפחתו הקימה את החווה במצפה, הצביע לעבר הבור בעמק מתחתינו, שאליו הושלך יוסף על ידי אחיו. מסביב לעץ הזית התגודדו כבשים, שבלי משים הפכו ללוחמות במאבק על זכותנו לחיות, לבנות ולהיבנות בארץ ישראל. עצי זית וכבשים בחוד החנית של השיבה למולדת ההיסטורית, נחלת אבותינו.
במצפה המבודד והפסטורלי מתגוררות ארבע משפחות של רועים יהודים. שניים מהם נראים כדמויות האבות שהועתקו מספרי תנ"ך מאוירים שבהם דיפדפנו בנערותנו. ילדים וילדות, יפים להפליא, נעו במהירות בין אבני הגבעה כאילו מעולם לא צעדו על מדרכות. נשים בשביסים לראשן, הגיבורות האמיתיות של ההתנחלות במולדת, עברו מבתי רעננה המעטירה לגור בקרוואנים ישנים. צנועות, מסתפקות במועט, רחוקות מהבלי העולם הזה וממותרותיו. ארץ ישראל היפה של פעם, של החלום הציוני שנשחק ברבות שנות השפע המדומה. בעוד 50 ואולי 100 שנה כותבי ההיסטוריה יכתבו על זוגות צעירים ועל ילדים שנאחזו באדמת המולדת, ושבזכותם ארץ ישראל נשארה בגבולותיה ההיסטוריים.
במבוא דותן וחרמש פגשנו דמויות מופלאות. חלוצים אמיתיים שלמרות הקשיים והאבל על מותם של שכנים ושל חברים בדרכי צפון השומרון, לא נטשו את היישובים והמשיכו לשאת במסע הייסורים שבהם נבנית ארץ ישראל. יישובים מעורבים של דתיים וחילונים שחיים בהרמוניה מתוך תחושה של שליחות. רחוק מאוד מהציניות התל?אביבית והביצה הנהנתנית נבנים חיים של אמונה בחזון ובדרך.
כעבור עשר דקות נסיעה, דילגנו אלפי שנים אל פארק תעשייתי מודרני. פארק שח"ק, שבו ביקרנו במפעל מיחזור של צמיגי רכב משומשים (הסיסמה של המפעל - "לא המצאנו את הגלגל אנחנו ממחזרים אותו"). מאות אלפי צמיגים משונעים בכל שנה למפעל ובתהליך מתוחכם הופכים לאבקת גומי יקרה, לציפויים למגרשי משחקים ולחומר יסוד לכבישי אספלט. במפעל עובדים יחדיו פועלים יהודים וערבים מכפרי הסביבה בדו?קיום אמיתי. זה שלום בלי פוליטיקאים או הסכמים כתובים ובוודאי לא ויתורים טריטוריאליים.
סיום הביקור בצפון השומרון היה מרגש ביותר והתקיים במפעל מרשים שנוסד על ידי קהילת "בית אל", נוצרים אוהבי ישראל שהגיעו לפני עשרות שנים לזכרון יעקב. מנהל המפעל, אדם צעיר שדובר עברית רהוטה במבטא גרמני, לקח אותנו לסיור ביחידות המחקר והייצור והתפעלנו מרמת התחכום של המוצרים, של המכונות ושל פסי הייצור. במפעל פועל בית ספר תעשייתי שנועד להכשיר ישראלים לעבודה בתעשייה.
בכניסה למפעל מצוי לוח מיוחד מזכוכית נאה. שאלתי את מנהל המפעל לפשרו של הלוח. הוא הסביר כי היה ויכוח בין זקני הקהילה שלהם אם כדאי להשקיע כספים רבים במפעל בצפון השומרון שאולי יוחזר לידי זרים. הוויכוח היה קשה, מי שהכריע בסופו של דבר היה הנביא ישעיהו. דבריו של הנביא מצוטטים על הלוח: "ה?ר?ח?יב?י מ?קו?ם א?ה?ל?ך? ו?יר?יעו?ת מ?ש??כ??נו?ת?י?ך? י?ט?ו? א?ל ת??ח?ש??כ?י ה?א?ר?יכ?י מ?ית?ר?י?ך? ו?ית?ד?ת?י?ך? ח?ז??ק?י: י?מ?ין ו?ש??מ?אול ת??פ?ר?צ?י ו?ז?ר?ע?ך? ג?ו?י?ם י?יר?ש? ו?ע?ר?ים נ?ש??מ?ו?ת יו?ש??יבו?". אילו היהודים היו משתכנעים מדברי הנביא, ארץ ישראל כולה כבר היתה בנויה לתפארת.
בדרכנו חזרה ראינו את אדמות חריש. ידעתי בליבי כי בעוד כמה שנים, אולי 20 שנה, אלפי יחידות דיור יקומו באזור. חרמש, מבוא דותן וחריש יהיו יישוב אחד עצום לתפארת הציונות. מדינת ישראל ברוח חזון הנביאים.