תדרשו את הצדק שמגיע לכם

שנתיים עברו ואנחנו התעוררנו - אך המצב כאן רק מחמיר בגלל אטימות הממשלה. רגע לפני הניסיון הנוסף הערב להחזיר את ההמונים לרחובות, מסבירה דפני ליף למה זה עכשיו או לעולם

דפני ליף

שנתיים מאז תחילת המחאה החברתית, אני תולה פוסטרים אחרי כמעט שבוע בלי שינה, שבמהלכו אירגנה קבוצה נחושה של פעילים את ההפגנה המתוכננת להיום בערב. אני הולכת ברחוב באחת לפנות בוקר, מצוידת בפוסטרים לתלייה, ואיזו בחורה בת גילי שחולפת על פניי זורקת לי, "דפני ליף תתגייסי כפרה". שנתיים עברו מאז שהחיים שלי השתנו, מאז שהתעוררתי וגיליתי שהבית שלנו מתפורר לנו מול העיניים, ועדיין - המשפט הזה הוא כמו סכין חדה בבטן הרכה.

נכון, יש לי אפילפסיה. נכון, לא עשיתי צבא. ועדות רפואיות, פרופיל 24 למשך שנתיים עד שהצבא החליט לשים אותי על פרופיל קבוע של 21. נכון, חתמתי בגיל 16 על מכתב תמיכה בצעירים ישראלים, שאת חלקם הכרתי באופן אישי, שהיו מעורבים חברתית כל חייהם, התנדבו עם נוער במצוקה ובבתי תמחוי וישבו בכלא הצבאי תקופה ממושכת מאוד בגלל סרבנות מצפון. נכון, המשפחה שלי שירתה בצבא, החברים שלי שירתו בצבא, איבדתי חברים במלחמות ופיגועים - אבל על זה לא שאלו אותי. במקום זה בחרו לשים לי אות קין על המצח. אות קין שמרחיק אנשים מהמאבק על עתיד המדינה בה הם חיים; שמבוסס על דברים שקרו בחיים של אישה אחת, שאוהבת את הארץ, לפני עשר שנים.

אני חושבת שכל מי שחי כאן צריך לתרום למדינה, בין אם בשירות צבאי או בשירות לאומי, אבל באותו הזמן אני כואבת על כך שמסלול החיים המורכב שלי הפך להיות סמל עבור אנשים רבים לתפיסה אנרכיסטית ועוכרת העם והארץ. אני ישראלית, המקום הזה חשוב לי, אני אזרחית שומרת חוק, אני לא פקודה לאף מפלגה ואני נלחמת מתוך תחושת דחיפות בלתי רגילה על המקום הזה, שקורס פנימה בגלל שחיתות וטייקונים וממשלות אטומות שמנותקות מהעם.

חושבים שאתם מטומטמים

עבורי, כמו עבור אנשים רבים אחרים, המחאה החברתית היא לא שמאל ולא ימין - היא מדברת על ערכים ועל מצפן ערכי שאבד במדינה ואנחנו, האזרחים, צריכים להחזיר אותו במהירות לפני שהארץ הזו תאכל את כל יושביה. שנתיים אחרי, אני נזכרת באותו ראיון תוקפני עם שרון גל שבועיים לפני "הפגנת המיליון", ואני תוהה האם הוא מבין עד כמה התוקפנות שלו והניסיון לבטל את הלגיטימיות של המחאה החברתית פגעה ביכולת של אנשים רבים להתחבר למחאה. עד כמה הצורך שלו לסמן אותי בתור מישהי שאין לה מקום במדינה הזו מבחינתו השפיעה על התגובות ברחוב. יכול להיות שהוא לא הבין, אבל אני בספק.

האמת היא שאכפת לי. אכפת לי מהמקום הזה. אני ישראלית, אני רוצה לבנות את החיים שלי בישראל, אני רוצה שחברים שלי שעזבו לחו"ל יחזרו, אני רוצה שאנשים עובדים במדינה הזו באמת יוכלו לחיות בכבוד, לא רק בסיסמת בחירות של פוליטיקאים שרצים לכנסת.

האמת היא ששנתיים עברו ואנחנו התעוררנו - אבל המצב כאן רק מחמיר בגלל אטימות הממשלה. האמת היא שיש אנשים רבים שהתעוררו בשנתיים האחרונות וגילו שגונבים להם את המדינה מתחת לאף. האמת היא שאנשים שנלחמים על המקום הזה פנימה, נלחמים בשחיתות, באדישות של הציבור, בחלוקה הלא צודקת של הנטל הכלכלי ובקומבינות של משפחות ההון - הם לא עוכרי ישראל. להיפך.

מדי בוקר כשאני קמה, אני מייחלת ליום שבו אנשים יפנימו עד כמה המאבק הזה הוא גם שלהם, יבינו שאנחנו כולנו באותו הצד, לא מחוברים, לא מקושרים לשלטון ולא זוכים לחיות ברווחה כלכלית למרות שעות עבודה מרובות ורצון אמיתי לבנות כאן, ולא בשום מקום אחר, את החיים שלנו.

הערב בשעה 20:30, בכיכר הבימה בתל אביב, נתכנס ונצעד למשמרת מחאה ברחוב קפלן. אנחנו נצא להפגין בגלל שישראל חשובה לנו, בגלל שאנחנו נלחמים בגורמים המושחתים שמשרתים בעלי הון ובנקים ומערכות מדושנות. רובנו נגיע בלי שום דגל של מפלגה, למרות שאלו שיגיעו עם זיהוי פוליטי יתפסו הרבה יותר תשומת לב במצלמות של הערוצים השונים.

אני מבקשת מכם להצטרף למאבק, בגלל שאנחנו כולנו קורסים כלכלית וזה חייב להיפסק. אני מבקשת מכם לחזור לצעוד בגלל שצדק חברתי אינו רק אחריות של מישהו אחר. ואני מבקשת מכם לאהוב את עצמכם, לדרוש את הצדק שמגיע לכם. להבין שאתם לא לבד במצוקה, בתסכול, בתחושת העלבון מול הפוליטיקאים והטייקונים והבנקים. התסכול הזה הוא לא ימין ולא שמאל, הוא מבוסס על כך שאתם בני אדם שומרי חוק שעובדים קשה, משלמים מסים ורוצים לחיות כאן - אבל רומסים לכם את הכבוד וחושבים שאתם מטומטמים ושאתם תשלמו.

לכל הטורים של דפני ליף בוואלה!

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully