מי שמסתובב בימים אלו ליד בניין ווב באוניברסיטת תל אביב נתקל במחזה מפתיע למדי - עשרות סטודנטים צעירים מכל העולם מקדישים את תקופת הקיץ ללימודי יידיש אינטנסיביים. בין שיעורי דקדוק וספרות, סדנאות שיחה, סרטים ומופעים, הם מנצלים את רגעי ההפסקה ללגום כוס קפה ("ת?יכ?ף?קא?ווע" ביידיש) ולנהל שיחות סוערות על ענייני השעה.
בשנים האחרונות יש פריחה בלימודי היידיש בארץ ובחו"ל, בעולם האקדמי ומחוצה לו. אולם אין ספק שתוכנית הקיץ הבינלאומית על שם ד"ר נעמי פרוור כדר באוניברסיטת תל אביב היא תופעה יוצאת דופן. מדובר בתוכנית הקיץ הגדולה והחשובה בעולם ללימודי יידיש, המושכת אליה מגוון רחב של חוקרים צעירים, יהודים ולא יהודים, מדיסציפלינות שונות. השנה למשל, משתתפים בה יותר מ?100 סטודנטים מ?17 מדינות שונות - יותר ממחציתם לומדים לתארים מתקדמים.
בעשור האחרון נראה שהמיינסטרים הישראלי לומד לאיטו להתפייס עם התרבות היידית. אם לפני 100 שנים ניהלו נגדה תומכי העברית מלחמת חורמה, כיום היידיש כבר מככבת בפרסומות בטלוויזיה, למשל ל"ביטוח ישיר" או ל"בייגל בייגל". עם זאת, הציבור הישראלי עדיין נוטה לראות את שפת יהודי מזרח אירופה כשיבוש גרוטסקי, השייך לעולם שאבד עליו הכלח.
דווקא לאור הסטריאוטיפים האלה בולטת חשיבותה של תוכנית הקיץ, המטפחת במשך חודש אחד בשנה קהילה חיה ותוססת, ששגריריה מפוזרים בעולם כולו, וחושפת אותה. היידיש, מתברר, אינה שייכת רק לארון הספרים מן העבר הרחוק, אלא היא שפה חיה, דינמית ורלוונטית מאין כמוה למגוון רחב של תחומי עניין גם כיום.
העצים של לבוב
"יידיש היא לא ממש שפה פופולרית כיום באוקראינה. בקהילות היהודיות מעדיפים ללמוד עברית. מי שלומדים כיום יידיש הם בעיקר לא יהודים, וגם אז מדובר בבודדים", מסביר ד"ר יורי ראדצ'נקו. בשנה שעברה סיים ראדצ'נקו דוקטורט בהיסטוריה באוניברסיטה בחרקוב. עבודת המחקר שלו עסקה ברצח שביצעו הנאצים ביהודי מזרח אוקראינה.
"העניין שלי ביידיש התחיל מכך שזו השפה ההיסטורית של אוכלוסייה כבירה שהיתה באוקראינה, ושאחרי השואה פשוט נמחקה", הוא מסביר, "היכולת לקרוא עדויות וקטעי זיכרונות ביידיש חיונית מאוד לעבודה שלי". עם זאת, לדבריו, "כיום העניין שלי הוא כבר מעבר למחקר. מדובר בתרבות שוליים מרתקת. יש בה המון רוך, שקט וייחוד. הגעתי ליידיש עם תפיסה סטריאוטיפית שמשום שיש לי היכרות עם גרמנית ועם שפות סלביות, אוכל להשתלט עליה בקלות. מובן שטעיתי", הוא מודה בחיוך.
גם עבור חוקרת הספרות העברית מגדה?שרה שוובוביץ' מפולין הבחירה לבוא לישראל לתוכנית הקיץ נבעה מן התחושה שללא יידיש המחקר שלה לוקה בחסר. היא בת 26, וכותבת את עבודת הדוקטורט שלה באוניברסיטת ורשה על כתבי עת עבריים לספרות, שיצאו בפולין בין שתי מלחמות העולם. השיחה עימה מתנהלת בעברית שוטפת, עובדה מפתיעה למדי בהתחשב בכך שלא ספגה עברית בבית, אך גם מובנת מאחר שהחלה ללמוד את השפה לפני כשמונה שנים.
"המחקר שלי עוסק בתקופה שבה יהודי פולין דיברו, כתבו ויצרו בשלוש שפות: עברית, יידיש ופולנית. אני שולטת היטב בשתיים מן השפות, אך העולם של הספרות והעיתונות היידית הוא ממש זר לי והרגשתי שאני מחמיצה המון", היא מסבירה, "יידיש היתה כל כך משמעותית, כך שאי אפשר לחקור את התקופה ולא להכיר את השפה".
מגדה?שרה מסבירה ש"רק עכשיו מתחילים להקדיש תשומת לב לעובדה שבפולין פעלו סופרים תלת?לשוניים. היו סופרים יהודים?פולנים שפירסמו בעיתונים הפולניים, וביטאו ביצירה שלהם פיצול זהות מרתק", היא מספרת בהתלהבות, "יש למשל משוררת ידועה מלבוב מן התקופה ההיא שכתבה בפולנית, ושמה אנדה אקר. בשירים שכתבה בלבוב היא מדברת על רצונה להגיע כבר לארץ ישראל, ואילו בשירים שנכתבו בתקופה שבה בילתה בתל אביב, היא כותבת כמה היא מתגעגעת לעצים של לבוב. השירה שלה כמעט בלתי נתפסת".
כשחיפשה היכן ללמוד יידיש, היה לה ברור שתגיע לתל אביב. "שמעתי המון דברים טובים על התוכנית מאנשים שהשתתפו בה מישראל ומפולין", היא מספרת. "יש תוכניות טובות גם בניו יורק ובווילנה, אבל בגלל שיש לי זיקה מיוחדת לישראל, ובגלל שזה אולי הקורס הכי טוב בעולם כיום ליידיש, היה לי ברור שאבוא לכאן".
בינתיים, המגע עם השפה החדשה מעורר בה הנאה גדולה. "אני עוסקת בספרות עברית, ומכיוון שהיו יחסים היסטוריים טעונים בין העברית ליידיש, הייתי אמורה לכאורה לקחת את הצד של העברית", היא צוחקת, "אבל מאז שהתחלתי ללמוד אני נהנית מאוד. אני בטוחה שאמשיך ללמוד יידיש, וזה אומר המון".
שיחות ביידיש עם אמא
לא רק סטודנטים וחוקרים משתתפים בתוכנית הקיץ, אלא גם חובבים רבים של השפה, המגיעים ממגוון תחומי עניין ובטווח גילים רחב.
אלי פרמינגר, לדוגמה, הוא מוסיקאי ומעצב גרפי בן 33, המתגורר בתל אביב ומנגן בחצוצרה בהרכבי כליזמרים וג'אז, ובהם "מארש דונדורמה".
"יידיש תמיד היתה בבית במידה מסוימת", הוא מספר, "ההורים שלי עלו מבריה"מ לשעבר בתחילת שנות ה?70, וכשהייתי ילד סבתא שלי לימדה אותי לקרוא, כך שבהחלט היה לי עניין בזה מגיל צעיר". עם זאת, רק לפני ארבע שנים פרץ אצלו הרצון ללמוד את השפה בצורה מסודרת. הוא השתתף בתוכנית הקיץ בתל אביב, ומאז ממשיך ללמוד באדיקות בבית שלום עליכם.
"זה היה חודש פסיכי, שבסופו התחלתי אפילו קצת לדבר", הוא מתאר את חוויותיו מלפני ארבע שנים, "לא האמנתי שאפשר ללמוד שפה בצורה כזו". השנה הוא כבר לומד בקבוצה החזקה ביותר, שבה יושבים לצידו בכיתה דוברי יידיש ברמת שפת אם.
לפני שלוש שנים, בעקבות לימודי היידיש, החל להתמסר גם למוסיקת הכליזמרים, ומאז הוא משתתף בסדנאות אמן ומופיע בפסטיבלים למוסיקה יהודית ברחבי העולם, במדינות כגון קנדה, גרמניה, רוסיה ופולין.
"עדיין לא לגמרי פיענחתי למה היידיש כל כך נוגעת בי", הוא מודה, "מצד אחד, כל הצד הנוסטלגי מאוד מעצבן אותי, ומצד אחר אני אדם מאוד רומנטי". לכן הוא סבור כי "אחד האתגרים של חובבי השפה יהיה להתוודע להקשר הרחב יותר שלה. הרי לא נכתבו רק סיפורים על השטעטל, אלא גם למשל שירה מודרנית שעסקה בנושאים כגון עישון סמים והומוסקסואליות. כשהטלוויזיה בארץ כבר מסכימה להתייחס ליידיש, כל מה שאנחנו מקבלים זה קנידלעך לפרצוף. אני מאוד נהנה גם מהצד הזה, אבל יש ביידיש הרבה יותר".
גם עבור אריאל ראבר, בן 32, מבואנוס איירס, יידיש היא בראש ובראשונה עניין של אהבה ושורשים. "התחלתי ללמוד יידיש מתוך רצון לדעת, ומפני שזו השפה שהסבים והסבתות שלי דיברו", הוא מספר, "כיום הם כבר לא בחיים, אבל אני מדבר יידיש עם אמא שלי כל הזמן. מאוד משמח אותה שאנחנו יכולים לדבר - אנחנו מנהלים שיחות שלמות ביידיש".
בימים אלו הוא כותב עבודת תזה על הגירת ניצולי השואה לארגנטינה לאחר מלחמת העולם השנייה, ומשתמש בשפה גם לצורכי המחקר שלו. עם זאת, הוא מדגיש כי "התחושה היא שכולנו הגענו לתוכנית כי אנחנו אוהבים את השפה, ולא רק מתוך רצון לקרוא ולחקור. בחיי היומיום יש אמנם תחושה שאנחנו מעטים, אך התוכנית מעוררת הרגשה מאוד מיוחדת. זה מדהים לפגוש אנשים מכל כך הרבה מדינות ותחומי מחקר, שחולקים איתך את האהבה הזאת, ושבלי התוכנית לא היה לך מושג על קיומם".
אצל אניה קביליץ', לעומת זאת, העניין ביידיש צמח ללא שום שורשים משפחתיים. "אני לא יהודייה", היא מספרת בפתיחות, "ואף פעם לא יודעת מה לענות כששואלים אותי למה אני לומדת יידיש או היסטוריה יהודית. חברים שלי שהם יהודים צוחקים עלי כל הזמן, אבל אני כבר רגילה לזה. אני מניחה שכיום זה כבר העולם שלי ואני מרגישה קרובה אליו".
היא נולדה במזרח ברלין, והיתה בת 7 כשנפלה החומה. אחרי התיכון נרשמה לתוכנית ללימודי יהדות בפוטסדאם, שעל יד ברלין, ובעקבות זאת החליטה להעמיק את ההיכרות שלה עם התחום ולקבל פרספקטיבות נוספות. היא השלימה תואר ראשון באוניברסיטה בוויילס, ותואר שני בלימודי יהדות באוניברסיטת הרווארד היוקרתית, חייתה שנה בניו יורק, ובמהלכה התערתה היטב בסצנת היידיש המקומית, וכיום היא דוקטורנטית להיסטוריה יהודית ורוסית מודרנית באוניברסיטת אינדיאנה.
"כשהגעתי להרווארד לא ידעתי כלום על יידיש", היא מספרת, "התחלתי ללמוד והתאהבתי. זו שפה שהיא במובנים רבים הרבה יותר אקספרסיבית מגרמנית. מאוחר יותר, כשחייתי שנה בניו יורק, כבר דיברתי יידיש כל הזמן. הרגשתי שאני מתערה בקהילה חיה, שיש בה גם תרבות חילונית".
המחקר הנוכחי שלה עוסק ביהודים מחבל זקרפטסקה, השייך כיום לאוקראינה, שלקראת סוף תקופת השואה נשלחו לאושוויץ או שנמלטו לבודפשט. היא בוחנת את הסיטואציה הבלתי אפשרית של יהודי המחוז, שלאחר ששרדו את המלחמה, חזרו בדיוק אל אותן הערים שמהן גורשו, ובנו בהן מחדש את חייהם. העבודה שלה מבוססת על עדויות בגוף ראשון, והיא תבלה לשם כך את השנה הקרובה בישראל באיסוף חומרים נוספים.
"אני מקווה למצוא בישראל אנשים שחיו באזור הזה ולראיין גם אותם", היא מספרת, "אני צריכה להזדרז כמובן, כי לא מדובר באנשים צעירים".
"משוגעים לדבר"
תוכנית הקיץ בתל אביב יצאה לדרך לפני שמונה שנים ביוזמה ובמימון של המכון ללשון, לספרות ולתרבות היידיש על שם משפחת גולדרייך ובשיתוף בית שלום עליכם.
"כבר בשנה הראשונה הגיעו אלינו 98 סטודנטים, ואפשר לומר שאנחנו בעצמנו הופתענו", מספרת פרופ' חנה וירט?נשר מן החוג לאנגלית באוניברסיטת תל אביב, שמנהלת את מכון גולדרייך ועומדת בראש התוכנית לצידו של אברהם נוברשטרן - מנהל בית שלום עליכם ופרופ' ללימודי יידיש באוניברסיטה העברית בירושלים. "כבר בהתחלה היו לנו תלמידים מכל העולם, ובהם סטודנט מיפן, לצד מספר גבוה של סטודנטים לא יהודים מגרמניה ומפולין, שהגיעו לכאן מסיבות מובנות", היא מסבירה. מהשנה שעברה ממומנת התוכנית על ידי קרן נעמי פרוור כדר, וכיום היא קרויה על שמה. ד"ר כדר, שהיתה חוקרת ומורה נערצת לשפת היידיש, לימדה בתוכנית במשך שני קיצים. היא נפטרה לאחר מאבק עיקש במחלת הסרטן ולאחר מותה החליטה משפחתה להקים קרן חינוכית על שמה, ולהפוך את תוכנית הקיץ לגולת הכותרת שלה.
הודות לכך יכולה התוכנית להציע כיום מספר רב של מלגות לחוקרים צעירים ולטפח קהילה אינטלקטואלית פועמת וייחודית לחקר תרבות היידיש.
כשהיא נדרשת לשאלת ההשפעה של התוכנית על תחייתה ועל עתידה של היידיש, פרופ' וירט?נשר מביעה עמדה ריאליסטית ומפוכחת.
"אין כיום קהילה חילונית אורגנית של דוברי יידיש, וגם אין לי יומרה להחיות אותה ולהפוך אותה לשפה יומיומית", היא מבהירה, "באופן אישי, המטרה שלי היא להבטיח שהיידיש תמשיך לחיות בעולם האקדמי והאינטלקטואלי. יכולות להיות התפתחויות מפתיעות בכיוונים רבים. אולי יושבים בכיתות מחזאים צעירים שיחליטו לכתוב יצירות ביידיש. מי יודע? אבל אני אחשיב כהצלחה אם נצליח לטפח מספר רב של חוקרים, שיזהו את חשיבות היידיש למחקר שלהם. במהלך השנים הגיעו ללמוד אצלנו אנשים שהם כבר פרופסורים וחברי פקולטה מכל העולם, והגיעו למסקנה שבלי היידיש המחקר שלהם פשוט חסר".
לעומת זאת, בקרב המשתתפים בתוכנית אפשר לשמוע דעות מפתיעות, ואף נחרצות יותר. מגדה?שרה, למשל, מצביעה על פריחה מרגשת בחיי היידיש בפולין. "יש כיום התעוררות ועניין רב ביידיש", היא מספרת, "יש לדוגמה כתב עת לתרבות יידית שיוצא לאור בפולין בשם 'צווישן', שבו מתפרסמות יצירות ספרות חדשות שנכתבות כיום. ברור שמדובר בקבוצה קטנה של משוגעים לדבר, אבל זה עדיין נתון מדהים".
יורי אף הולך רחוק יותר במחשבות על עתיד השפה. "מצד אחד, מספר דוברי היידיש כשפת אם רק הולך ויורד", הוא מודה. "מצד אחר, יש כיום קבוצה הולכת וגדלה שמבקשת להחזיר לחיים את השפה. לפני 150 שנה אף אחד לא האמין שהעברית תהיה שפה חיה, ושתוכל להיכנס יום אחד לבר בתל אביב ולהזמין בירה בעברית. אז אני אופטימי. אופטימיות עוזרת להתגבר על זמנים קשים.