וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

והרי החדשות

12.7.2013 / 6:00

ועיקרן תחילה: הוא הטיח את ראשו של התסריטאי ארון סורקין בשולחן כדי לזכות בתפקיד מגיש הטלוויזיה בסדרה "חדר החדשות". לקראת עליית העונה השנייה - ראיון עם ג'ף דניאלס

פעם בשנה, במסגרת ארוחת הערב המסורתית של תא עיתונאי הבית הלבן, מרשה לעצמו נשיא ארה"ב לשחרר את העניבה ולשבור דיסטנס עם הכתבים. הגברת הראשונה מנצלת את הערב להענקת מלגות לסטודנטים לעיתונות. באירוע האחרון, לפני שלושה חודשים, כשהמנחה גייל קינג הזמינה לבמה את הצעירים, היא ציינה גם את שמו של העיתונאי הנערץ על כל אחד מהם. את הפוקוס גנב סטודנט אחד מאוניברסיטת מיזורי, שנקב דווקא בשמו של וויל מק'אבוי, מגיש החדשות מהסידרה "חדר החדשות". "הוא עושה חדשות בדיוק כמו שצריך", אמר הבחור.

לא היתה פה שום אירוניה או התחכמות: דמותו של מק'אבוי הפכה מאז שהסידרה עלתה לסמל לעיתונות שנדמה כי חלפה מן העולם. אובייקטיבית, נטולת אינטרסים, שפועלת למען הצופים. השחקן המגלם אותו, ג'ף דניאלס, לא נכח באירוע, אבל שמע על המחמאה הלא צפויה מהסט של "חדר החדשות" בלוס אנג'לס, מרחק 500 מטרים בלבד מבניין CNN.

"באמת הזמינו אותי לאירוע, אבל לא הלכתי", מסביר דניאלס בראיון מיוחד שמתקיים תוך כדי יום צילומים שיגרתי. "כשהבחור הזה שיבח אותי מייד סיפרו לי, היות שהקהל כולו צחק בקול רם".

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
אין תמונה/מערכת וואלה!, צילום מסך

איזה שם אתה היית אומר?
"של בריאן וויליאמס, מרשת NBC. אבל באמת שרובם עושים עבודה טובה, אפילו המגישים היותר סנסציוניים. אחרת הם לא היו ממשיכים לעבוד".

אתה לומד מהם?
"כל הזמן. אני מוצא את עצמי צופה בבית במהדורות החדשות ומבין טוב יותר את העמדה שבה נמצא האדם שיושב מולי. במוחי אני כאילו יכול להנחות את החדשות שאני רואה, בדומה למה שעושה בסידרה צ'ארלי סקינר, נשיא דסק החדשות - שמדבר אל המצלמה בעקיפין, דרך אוזנו של המגיש. לא משנה אם מדובר ב?CNN, פוקס או MSNBC, מגישי החדשות הם מעין בעלי טור דעה, שנותנים את הטון האישי שלהם. כשהם נקלעים לאירוע שקורה בשידור חי, הם עוטים עליהם חליפה שונה וחוזרים להיות כתבים, כדי לתת דיווח, לא את דעתם. זו ההפרדה שאני עושה כשאני מנתח אותם".

בין טוב לבין צהוב

"חדר החדשות" היא עדיין סידרת טלוויזיה, שחוזרת ביום רביעי הקרוב (22:00 לעונה שנייה ב"יס". אולם כמיטב המסורת של יוצרה, ארון סורקין ("הבית הלבן", "הרשת החברתית"), היא הצליחה לשנות את צורת ההסתכלות של הצופים על מהדורות חדשות. הסידרה מביאה את אחורי הקלעים של רשת החדשות בכבלים ACN ושל תוכנית הדגל של הרשת, "News Night", בהגשת וויל מק'אבוי (דניאלס). בתחילת העונה מחליט מק'אבוי לשנות כיוון באופי התוכנית ולהפוך אותה לתוכנית תחקירים נשכנית, שמתרחקת מכתבות צהובות. הוא מקבל גיבוי מלא מראש דסק החדשות, צ'ארלי סקינר (סם ווטרסטון), ומהמפיקה מקנזי מק'הייל (אמילי מורטימר), שהיא גם אהובתו לשעבר. מי שפחות אוהבת את הכיוון החדש של התוכנית היא בעלת התחנה, ליאונה לנסינג (ג'יין פונדה), שמזהירה את מק'אבוי לא להתגרות במזלו הטוב, ולקראת תום העונה אף מנסה לפטר אותו, ללא הצלחה. היחסים בין הדמויות השונות בדסק החדשות מלווים בסיקור פיקטיבי של התרחשויות אמיתיות - דוגמת דליפת הנפט במפרץ במקסיקו ב?2010, חיסול בן לאדן וניסיון ההתנקשות בחייה של חברת הקונגרס גבי גיפורדס.

מייד עם עלייתה זכתה הסידרה לביקורת רבות מצד מבקרי טלוויזיה ומגישי חדשות, שטענו לחוסר אמינות ולהגזמה וקבלו על הדיאלוגים הארוכים ועל התנהגות הדמויות (בעיקר הנשיות). טענה בולטת היתה כי מדובר בסידרה אנטי?רפובליקנית, עד כדי כך שסורקין אפילו שקל בסיום העונה להחליף את צוות הכותבים. אל תיתנו לזה להטעות אתכם: "חדר החדשות" היא מהדברים היותר משובחים בטלוויזיה. לא במקרה מיהרה החברה המפיקה, HBO, להזמין עונה נוספת כבר אחרי שידורם של שני פרקים. הרייטינג לעונה הראשונה עמד על 2.8 מיליון צופים בממוצע, היא היתה מועמדת לדרמה הטובה ביותר בטקס גלובוס הזהב, נבחרה לאחת הסדרות המסקרנות של 2012 על ידי איגוד מבקרי הטלוויזיה האמריקני, וזכתה לביקורת משבחת במיוחד מצד מגיש החדשות האגדי דן ראת'ר באתר האינטרנט Gawker. דניאלס עצמו היה מועמד לגלובוס הזהב בקטגוריית השחקן הראשי בסידרת דרמה, אבל הפסיד לכוכב "הומלנד" דמיאן לואיס. בשבוע הבא יוכרזו המועמדויות לפרס האמי, לקראת הטקס שייערך בספטמבר - ו"חדר החדשות" צפויה להיות בין המובילות במספר המועמדויות.

הראיון עם דניאלס מתקיים במשרד של וויל מק'אבוי בתחנת הטלוויזיה הפיקטיבית ACN, מאחוריו עיבודי מחשב פיקטיביים של מק'אבוי עם הנשיא לשעבר רייגן והאפיפיור הקודם בנדיקטוס ה?16, וכן ביוגרפיות של נשיאים (רפובליקניים ברובם), ואפילו טלפון משרדי עם לוגו כחול של ACN. בין טייק לטייק הוא מתרווח בכיסא הגדול שמאחורי השולחן ומזמן אליו אנשים לחדר, ממש כמו המגיש חד הלשון וקר הרוח. לאורך כל הראיון נזהר דניאלס בלשונו, שלא לנקוב, לטוב או לרע, בשמו של מגיש מסוים או של ערוץ כלשהו.

sheen-shitof

עם הנחה בלעדית

השיער נושר? מכשיר הפלא האמריקאי ישים לזה סוף במהירות

בשיתוף HairMax

חוויית למידה

באביב, במקביל לצילומי העונה השנייה, התרחש בבוסטון הפיגוע במרתון. רשתות הטלוויזיה האמריקניות, קטנות כגדולות, יצאו בדיווחים לא מבוססים על כמות הפצועים וההרוגים, ועבור דניאלס, "הצפייה בסיקור הפיגוע היתה חוויית למידה. אתה רואה מגישים סוחבים שידור על בסיס שתי עובדות בקושי, ועם זה הם צריכים לשדר שעות על גבי שעות. הסידרה שלנו בוחנת את הדילמה הקלאסית, אם לפרסם משהו רק כשאתה יודע שהוא בוודאות נכון או לעלות עם כותרת רק כדי להיות ראשון. רשת CNN (שמסרה דיווחים סותרים על האירועים ועל החשודים; ד"כ) נתפסה עם המכנסיים למטה, והיתה צריכה להכות על חטא. הסיכון מוחשי כשכתבים שעולים לשידור משוכנעים כמעט לחלוטין שהמידע בידיהם מדויק, ובקונטרול טיפות הזיעה זולגות מהמצח של העורכים והמפיקים".

אז מה עושים כשאין שום אינפורמציה ביד?
"זה הטריק הגדול. בעונה הקודמת היה משפט של ריס לנסינג, נשיא ACN, שלפיו 'בכל רגע שאתה לא נותן פיסת מידע חדשה, אתה מפסיד אלף צופים שמזפזפים לערוץ המתחרה. אז פשוט צריך להגיד את זה כבר'. אם נחזור לסיקור הפיגוע בבוסטון, אז המגישים בוודאי התחבטו אם לפלוט השערות לא מבוססות, כשבאוזנייה בטח צעקו עליהם לומר משהו כדי למשוך זמן ולא לאבד צופים".

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
אין תמונה/מערכת וואלה!, צילום מסך

בקרב שבין הרייטינג לסיפור חדשותי, הסידרה דווקא לקחה את הצד הפחות פופולרי.
"הלך המחשבה של ACN הוא לקלוע ללב הקהל באמצעות מוצר חדשותי, שמביא סיפור חדש ולא משחזר מה שיש כבר בערוצים אחרים. כלומר, לא להיכנע לרייטינג המפתה. זה גם המאבק של מגישי החדשות האמיתיים, כי הרבה יותר קל לדבוק במשך שבועות ארוכים בסיפור מציצני או צהוב, שהוא מנוע של רייטינג, ולחרוש אותו ללא הרף. בפרק הראשון של הסידרה, מק'אבוי טוען שאסור לזלזל בטיפשות הצופים האמריקנים, ואם הם מחפשים זבל רכילותי בחדשות, הם יחפשו רק את זה. זה לא דבר חדש; מי שמזנה עצמו מתוך עולם החדשות יודע טוב מאוד מי הוא ומה הוא עושה".

דניאלס מספר שבגילום דמותו של וויל, הוא מגלם למעשה את עצמו. "לא קיבלתי מהמפיקים שום הנחיות, רק למדתי את המקצב של החדשות. הקריינות היא מוסיקה, בדיוק כמו היצירות של פול סיימון, דיוויד מאמט או שייקספיר. מגישי החדשות מכתיבים קצב מסוים, שמרגע שאתה מסתנכרן איתו ולומד אותו, אתה יכול לשלוט בו ולזמר. כדי לדעת לשיר באמת, אתה זקוק לאינספור חזרות. מהרגע שאני מקבל את התסריט של הפרק, אני משנן אותו בעל פה, ולא חשוב מתי הוא יצולם. אם להשוות לתיאטרון, אני מגיע לסצנה כמו להצגה המאה. אפילו שבפועל לא שיחקתי את הסצנה 99 פעמים קודם לכן, אני עדיין רוצה לעשות אותה על הצד הטוב ביותר".

הטקסטים שיוצאים מידיו של סורקין הם בהחלט יוצאי דופן. קצביים, שנונים ומתוחכמים. כל פרק כולל בין 80 ל?90 עמודי דיאלוג צפופים, שאמורים להצטלם בתוך תשעה ימים. בסדרות טלוויזיה אחרות, לשם השוואה, מצלמים בפרק הזמן הזה 50 עמודי תסריט.

"הטריק עם ארון, שגם הופך את המשחק בסידרה שלו לאתגר האולטימטיבי, הוא שאתה בעצם צריך ללמוד מחזה חדש של ברודוויי מדי שבוע", אומר דניאלס. "אנחנו לא יוצאים לסט אוחזים באקדח וצועקים 'תרים ידיים!' אלא יוצאים לסט ומבצעים סורקין, וזה דבר אחר לגמרי. זה סורקין ב?90 מייל לשעה, כי יש לזה את המוסיקה שלו ואת הקצב שלו. הדיאלוגים יוצאים מהפה שלך במהירות. הדמויות הללו חכמות מאוד, הן חושבות מהר ומדברות מהר, ולכן תמיד צריך לשמור על הקצב הזה.

"עולם התוכן של 'חדר החדשות' הוא אסופה של אנשים חכמים שלא עוצרים לרגע ותמיד נמצאים בתנועה. זה היקום שארון סורקין יצר עבורנו, ושהקהל רוצה לראות בדרמה ששמו חתום עליה. הקונוטציות האקטואליות שיוצר בסדר גודל של סורקין מעבד לכדי דרמה מתוסרטת זה מה שמדבר לקהל יותר מכל. החוויה למעשה מתחילה ברגע שהצופה מבין שהוא שומע טקסטים חכמים וממשיכה עבורו רק אם הוא מסוגל לעמוד בקצב".

הרגע המכונן הראשון של דניאלס בתפקיד מק'אבוי הוא אותו נאום מול קהל סטודנטים, שפותח את העונה הראשונה. "ביום השלישי לצילומי הפיילוט היינו בעיצומה של העבודה על הסצנה הזאת, שלמעשה שולטת בפרק הראשון", סיפר השחקן לאחרונה. "בחמש הדקות הראשונות של כל סידרה, הצופה יושב דרוך עם השלט רגע לפני שהוא מחליט אם להעביר ערוץ, וזה נתון מלחיץ כשלעצמו. בדרך חזרה מהסט נסעתי ברכב עם ארון, שנתן לי טרמפ ועל הדרך הסביר לי שעד כמה שהנאום הזה חשוב עבורי, הוא חשוב עבורו כפליים. וזה בדיוק מה ששחקן רוצה, זה היופי בכתיבה של ארון סורקין, וזו חוויה שכל שחקן מוקיר ברגע שהוא זוכה בה - כשכותבים לו סצנה של נאום כזה".

סיפורי הארון

"אחרי שסיימנו את העבודה על העונה הראשונה פינקתי את עצמי בשלושה ימי חופשה ומייד חזרתי לעבוד", מספר סורקין (52), בזמן שדניאלס נקרא שוב לצילומים. "זה נשמע אבסורד, אבל זו האמת. אין הרבה זמן פנוי בין העונות, כי הראש עובד כל הזמן וחושב על מה שקורה הלאה. המשרד שלי ממוקם ממש מעברו השני של סט הצילומים, ואנשי ההפקה קוראים לי בבוקר להקראה הראשונה של התסריט ולחזרה הראשונה על הסצנות של אותו יום. אם הכל הולך כשורה אני יכול לחזור לשולחן הכתיבה ולעבוד על הפרק הבא.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
אין תמונה/מערכת וואלה!, צילום מסך

"מה שקרה לי בתחילת העבודה על העונה השנייה הוא שכתבתי שלושה פרקים והרגשתי איתם מאוד לא טוב. החלטתי ללכת ל?HBO ולבקש אישור תקציבי לשכתב הכל, ולמזלי הם היו מאוד אדיבים וענו בחיוב. אבל בגלל אילוצי לוחות זמנים והעובדה שלא רצינו לדחות את עלייה העונה החדשה, אפילו לא בשבוע, הם הודיעו לי שהיא תצטמצם בפרק, מעשרה לתשעה".

סורקין כבר הספיק המון בטלוויזיה, תמיד בערוצים המסחריים. הסידרה שהביאה לו את מלוא ההערכה, וגם לא מעט פרסים, היתה "הבית הלבן", שכתב ל?NBC בין 1999 ל?2006; הוא גם יצר את "Sports Night", שהיתה סאטירה מוערכת אך נטולת רייטינג על תחנת ספורט בסגנון ESPN, ששודרה ב?ABC מ?1998 עד 2000; וב?2007 כתב ל?NBC את "סטודיו 60", שבחנה את הדינמיקה מאחורי הקלעים בתוכנית בסגנון "סאטרדיי נייט לייב", אך זו בוטלה בתום עונה אחת.

עכשיו הוא עושה היכרות עם HBO, שיש לה ניסיון עצום בהפקת דרמות בומבסטיות. "בגלל זה אתה רואה היום אנשים כמו מייקל מאן, דסטין הופמן או מרטין סקורסזה, שמקטינים את אחיזתם בעולם הסרטים רק כדי לבוא ולעבוד עם הרשת הזאת".

העונה החדשה של "חדר החדשות" תתרכז בתקופת הזמן שבה התנהלו הבחירות האחרונות לנשיאות בארה"ב. כתבי ACN ילוו את המועמדים בעצרות שלהם לאורכה ולרוחבה של אמריקה (כל הפרקים צולמו בלוקיישנים בפרברי לוס אנג'לס). אולם ציר העלילה המרכזי שיוביל את העונה יהיה פרשייה שחושפת הרשת, אך גם מכניסה אותה לצרות ופוגעת במהימנותה - בהשראת שערורייה שהציתו CNN והמגזין "טיים" לפני 15 שנה, כשדיווחה כי בספטמבר 1970, במסגרת מבצע חשאי שנערך במלחמת וייטנאם, פיזר צבא ארה"ב במכוון גז עצבים על כפר בלאוס, לשם ערקה קבוצת חיילים אמריקנים שסירבה להשלים עם פעולות הצבא. הפנטגון הכחיש את ההאשמות על פשעי מלחמה, ולאחר שלושה שבועות נאלצו גופי התקשורת לחזור בהם, בנימוק של "תחקיר כושל", להתנצל בפני הממשל ולפטר עיתונאים בכירים.

סורקין מספר כי הסתייע בעיתונאים שעבדו ב?CNN, כדי ללכוד בצורה מדויקת את הלך הרוחות במסדרונות הרשת באותם ימים - ובהם ריק קפלן, נשיא CNN באותה תקופה, וג'ף גרינפילד, שהגיש את התוכנית שחשפה את הפרשייה. באופן מפתיע, כשדניאלס מסיים את צילומי הסצנה שלו וחוזר לראיון, מתברר שהוא לא ידע על הקשר בין עלילת העונה החדשה לבין הסיפור ההיסטורי שנתן לסורקין את ההשראה. "אני לא משייך עלילות מתוסרטות בסידרה שלנו לסיפורים אמיתיים", הוא מודה בתמימות.

אתה רואה את הפרקים הערוכים לפני שהסידרה משודרת בטלוויזיה?
"לא. בסוף כל יום צילום מפיצים עוזרי הבמאי צילומים לא ערוכים, כדי שהצוות יוודא שהסצנות טובות ואין צורך לצלם מחדש, אבל אני לא צופה בהם. אני ממתין לשידור בטלוויזיה כמו אחרון הצופים. למדתי לפני הרבה זמן שהתוכנית שבה אתה עומד לצפות היא שונה מזו שרצה לך בראש. ברגע שאתה מגיע לתובנה הזאת, אתה מתחיל ליהנות הרבה יותר. עבדתי מספיק לצד שחקנים אידיוטים, כאלו שחושבים שהם גאונים גדולים בהערות שהם נותנים על הסט. אני לא מתערב, לא נותן עצות לבמאי ולא מבקש שינויים קוסמטיים מהתסריטאים. ארון עושה עבודת מופת".

סורקין מתגאה כי "לכל חברי הקאסט יש במצטבר בסביבות 13 מועמדויות לפרסי טוני". גם הוא עצמו החל את הקריירה עם שאיפות להיות שחקן תיאטרון, לפני שעשה את המעבר לכתיבה. החיבור הזה כנראה הגיוני, כי כדי להתמודד עם הטקסטים שלו דרושות לא מעט יכולות תיאטרליות.

על ההבדל בין נואש לנחוש

ג'ף דניאלס נולד לפני 58 שנים במדינת ג'ורג'יה, אך למעשה גדל במישיגן, שם הוא ממשיך להתגורר עד עצם היום הזה - הרחק מהזרקורים של הוליווד, עם קת'לין, אהובתו עוד מימי בית הספר התיכון. הם נשואים 34 שנים, ויש להם שני בנים ובת, כולם בגילאי העשרים פלוס. בסוף שנות השבעים למד דניאלס בכמה מסגרות ללימוד משחק, עד שהחל להשתתף בהפקות במה קטנות בניו יורק. כעבור מספר שנים החל לשחק גם בקולנוע, תחילה ב"רגטיים" של מילוש פורמן, ולאחר מכן ב"תנאים של חיבה", שזכה בחמישה פרסי אוסקר, כולל פרס הסרט הטוב ביותר ב?1983.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
אין תמונה/מערכת וואלה!, צילום מסך

דניאלס היה מועמד לגלובוס הזהב שנתיים ברציפות באמצע שנות ה?80, על "שושנת קהיר הסגולה" של וודי אלן ועל "משהו פראי". הוא השתתף בסרטים "ימי הרדיו", "פלזנטוויל", "השעות" ו"טיפשים ללא הפסקה", שהיה הצלחה קופתית שעשויה לשחזר את עצמה גם בסרט ההמשך שייצא בקיץ הבא. גם הסרט "חיים בין השורות" (2005) היקנה לו מועמדות לגלובוס הזהב.

לאחר הרזומה הקולנועי והתיאטרלי המבטיח, דניאלס שם לו למטרה לזכות בתפקיד הראשי בדרמה הטלוויזיונית של סורקין. בראיון לקידום העונה הראשונה הוא סיפר כי כאשר סורקין הטיל ספק ביכולות שלו לשחק דמות נוירוטית, הוא ניסה לעצבן את צוות העובדים בלובי המלון שבו ישבו לפגישה, עד שלבסוף פשוט הטיח בחוזקה את ראשו של סורקין בשולחן - ולו כדי להוכיח עד כמה הוא יכול להיות אגרסיבי.

"במפגש הראשון שלנו היה ברור לי שאני לא הולך לשום מקום עד שהתפקיד הזה שלי. אחרי עשורים של עבודה בתחום, כשנופלת לחיקך ההזדמנות לשבת עם סורקין, רגע לפני הקאמבק שלו לטלוויזיה, וכשעל הפרק התפקיד הראשי בפרויקט המדובר הבא שלו - היה ברור לי שאני עושה הכל כדי לקבל את התפקיד".

נשמע כאילו היית נואש.
"לא יודע אם הייתי נואש, אבל הייתי בהחלט נחוש בדעתי לזכות בו".

ואיך היה לעשות טלוויזיה אחרי שנים של קולנוע?
"זו סידרת הטלוויזיה הראשונה שלי. הורגלתי לצלם סרט קולנוע עם התחלה, אמצע וסוף, ובזה זה נגמר. אחרי 120 דפים של טקסט אתה ממשיך לתפקיד הבא. כאן אין לי מושג מה יהיה הלאה, אין לי את התסריט של השבוע הבא. אפשר כמובן לבוא, מתוקף מעמד כלשהו, ולדרוש מהיוצרים לדעת מה הולך לקרות, בטענה שאי אפשר לשחק פרק מסוים בלי לדעת מה יהיה קדימה. הגישה שלי היא פשוט לקבל את העבודה כעובדה מוגמרת, כי גם וויל עצמו לא יודע מה יקרה לו בעוד שבוע. זה מאוד הקל עלי. אני בדיוק כמו הצופה - עובר שלב שלב בסבלנות, עד שאני מקבל תסריט חדש פעם בשבועיים, ומגלה מה צפוי לדמות. בכל שבועיים מצפה לי מחדש מתנת חג המולד".

dudic@israelhayom.co.il

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully