חולוד, בת 15 מהכפר הבדואי הלא מוכר עוואג'ן שבנגב, לא אוהבת את החופש הגדול. בימים כתיקונם היא תלמידת כיתה ח' בתיכון הסמוך בכפר לקייה. עכשיו היא סגורה בבית, אחראית כמעט לבדה לניקיונו. "הרבה אבק יש בבית", היא מסבירה. "אני מאוד טובה בנקיון, אז אמא סומכת עלי. אחרי הנקיונות, אני מכינה אוכל לשבעת האחים הקטנים שלי, אבל בזה אמא עוזרת לי". אמה של חולוד, זאנה, מהנהנת בהסכמה. "התפקיד שלי זה לעשות הכל", מסכמת חולוד. חולוד אינה חריגה בקרב בנות גילה בכפרים הבדואים. אחיות בכורות, כמוה, "זוכות" להיות עקרות בית כבר מגיל צעיר.
פחוניו ובקתות הבטון של כפרה של חולוד משתרעים על פני שטח נרחב של גבעות צהבהבות במזרח הנגב. בשוליים יש גם אוהלים. המינוח "כפר בלתי מוכר" נתבע על ידי ממשלות ישראל, ומתייחס לעשרות יישובים בדואים כדוגמת עוואג'ן, הפזורים על שטח של כ-1,500 קמ"ר. הפרקטיקה של המושג הזה מאפשרת שלילת תשתיות, שירותי בריאות ורווחה וחיבור למים וחשמל, מתוך כוונה לרכז את הבדואים בעיירות "מוכרות", כדוגמת רהט ולקייה. כ-70 אלף בדואים חיים בכפרים כאלה, מחציתם תינוקות וילדים עד גיל 18.
עלי, בן 14: "אנחנו משחקים כדורגל בהרים, עושים טיארות מנייר, בלילה רואים טלוויזיה אם מדליקים את הגנרטור. יש לנו מחשב אחד ישן בכל הכפר, אין לנו מועדון"
המפלט הנחשק ביותר של ילדי עוואג'ן מפני ההזנחה והשעמום מתגלם בספריה הניידת, שמפעילות מספר עמותות באזור. זוהי משאית קטנה, שעוברת בכפרים כמעין אוטו גלידה, ובמטענה ספרי ילדים ונוער. במקום מנגינה, מבשר על בואה ענן האבק שהיא מרימה והילדים מתקבצים סביבה בהתרגשות גדולה. 12 כפרים זוכים לשירותי הספרייה, בהם כ-600 ילדים. עלי, בן 14, מסביר את האטרקציה בעיקר בהיעדר עניין אחר. "חוץ מזה אנחנו משחקים כדורגל בהרים, עושים טיארות מנייר, בלילה רואים טלוויזיה אם מדליקים את הגנרטור. יש לנו מחשב אחד ישן בכל הכפר, אין לנו מועדון".
אביה של חולוד אוסר עליה לרדת עם יתר הילדים לספריה. לדבריו, המשאית עוצרת הרחק מבתי הכפר, בשטח פתוח. מי שעובר שם במקרה עלול לראות אותה, דבר המרמז על מופקרות כלשהי שמבטאת ההליכה לספריה. במקום זה, היא שולחת אל הספריה את אחד מאחיה הקטנים עם פתק, בו היא רושמת את שם הספר שהיא מעוניינת בו. אחרי הספונג'ה היא מספיקה לפעמים לקרוא.
3 פעמים בשבוע מתכנסות ילדות הכפר ב"כיתת לימוד": חדרון שעל רצפתו שטיחים, ולוח כתיבה גדול תלוי על אחד הקירות. שתיים מבנות הכפר מלמדות שם שיעורי דת. הכשרתן מתמצית בהיותן בוגרות התיכון הסמוך
בזמן החופש הגדול מתכנסות בנות הכפר, מגיל 6 ומעלה, שלוש פעמים בשבוע בכיתת לימוד מאולתרת הממוקמת על אחת הגבעות. זהו חדרון שעל רצפתו פרושים שטיחים, ולוח כתיבה גדול תלוי על אחד מקירותיו. שתיים מבנות הכפר הבוגרות, כאפייה רחבה מכסה את ראשיהן, מלמדות שם שיעורי דת בני שעתיים וחצי ביום. הכשרתן מתמצית בהיותן בוגרות התיכון הסמוך. שיטת הלימוד כוללת שינונם של פסוקי קוראן. במהלך השיעור נעמדת בתורה כל אחת מהתלמידות מול הכיתה, ומדקלמת את הפסוקים שהתבקשה ללמוד יום קודם לכן. מי שמתקשה מורשית להקריא אותם ישירות מהקוראן. הבנים מקבלים שיעורים דומים במבנה המסגד המאולתר של הכפר.
בבית הספר אין מספיק שעות דת לטעמם של אנשי הכפר, והחופש הגדול הוא הזדמנות לצמצום פערים בנושא. זוהי גם מעין מסגרת לימי החופש היגעים: מי שרוצה יכול לראות בה תחליף מקומי לקייטנות. זו גם חלק ממגמה בולטת של התחזקות הדת בכפרי הבדואים בעשור האחרון.
מרבית ההורים בלקייה מובטלים, שעיקר "פרנסתם" מקצבאות הילדים. תופעה נפוצה בקרב הגברים היא נשיאת אשה שניה ולאחר שילדי הראשונה עוברים את גיל הקצבאות
הכפר לקייה, "עיר המחוז", אינו שונה מהותית מהכפרים הפזורים על הגבעות שסביבו. בצד תשתית של כבישים, חשמל ומים ובנייני ציבור חדשים, פזורים בתוך הכפר הזה עשרות בתים הבנויים מלוחות פח. בתוך הפחונים הרבה מאוד ילדים שמעבירים בחוסר מעש את החופשה, בתנאי חום בלתי אפשריים.
בניגוד גמור לילדים במקומות אחרים על פני הגלובוס, מהווים ילדי לקייה מקור פרנסה משמעותי עבור הוריהם: מרביתם מובטלים, שעיקר "פרנסתם" מקצבאות הילדים. תופעה נפוצה בקרב הגברים המקומיים היא נשיאת אשה שניה ושלישית לאחר שילדי האשה הראשונה עוברים את גיל הקצבאות. תופעה אחרת בקרב הבדואים, עליה מתריעה העמותה לקידום מעמד האשה הפעילה מאוד באזור, נוגעת לבעלים הלוקחים מנשותיהם את קצבאות הילדים, ומשתמשים בהם לצורכיהם האישיים.
סמאח, בת 8, מתגוררת עם אמה וארבעת אחיה באחד הפחונים של לקייה. אביה מחלק את זמנו בין אמה ובין אשתו הראשונה ותשעת ילדיהם. באופן יחסי מדובר בפחון רחב ידיים. יש בו שני חדרי שינה גדולים, סלון וחדר נוסף הכולל מטבח מזוהם, צינור מקלחת ואסלה. על רצפת הבטון נקוות שלוליות בואשות של מי ביוב, הזורמים מהאסלה ומהמקלחת הסמוכות. סמאח מבלה את ימי החופשה בבית הלוהט. היא ישנה הרבה, וביתר הזמן רואה טלוויזיה או משחקת עם אחיה הקטנים. קייטנה בת עשרה ימים שמארגנת המועצה המקומית עולה 150 שקל, סכום שאין בידי אמה לשלם. השכנה, גרושה בת 20 עם תינוק, מסבירה שילדי הכפר מבלים את רוב ימיהם בבהייה בערוץ 2, שם הם רואים את כל הדברים שלעולם לא יוכלו לעשות בחופש הגדול שלהם.