תמונה אחת, כמו זו שהונחה לי על הוול ביום ראשון השבוע, מעולם לא הייתה שווה כל כך הרבה מילים. צילום תקריב של חיתול, על השלשול שבתוכו, על חתיכות המזון שבצבצו ממנו, על סימנים אדומים לא מזוהים, הוצבה בקבוצת הפייסבוק "מאמאזון" על ידי אם מודאגת שביקשה לדעת אם מישהי מהאמהות האחרות נתקלה פעם בצואה עם דם, "שנראית ככה".
העובדה שמדובר בתמונה מוכרת לכל הורה אינה משנה: לקבל אותה על צג המחשב, בזמן הקפה של הבוקר, זה - איך לומר - קצת קשה לעיכול. כאילו כבר אין בן זוג, אימא, חברות קרובות או - רחמנא ליצלן - רופאה, שיכולים לספק תשובות מועילות לשאלה הרת גורל זו.
אובדן הריסון, ההיגיון והכבוד העצמי
התמונה הזו היא דוגמה מייצגת לתהליך הבעייתי שעובר על קבוצת הפייסבוק המצליחה. מאמאזון הוקמה לפני כשלוש שנים על ידי אור אלתרמן-ברנע לאחר לידת בתה. הרעיון היה מבורך: נשים מעלות בפני נשים אחרות שאלות הקשורות בהריון, לידה וגידול ילדים - החל מהמלצות על עגלות, מוצצים ומטפלות, דרך דיווח על מבצעים בוערים וכלה בטיפים על הרדמת הילדה בלילה או גמילת הילד מחיתולים.
הקבוצה הלכה וגדלה, וכיום היא עומדת על עשרות אלפי חברות בכל רחבי הארץ. אין כמעט אישה מהציבור החילוני-מסורתי בישראל שאינה מכירה אותה, נשים מפורסמות שנכנסו למעגל האמהות פעילות בה, והיא זכתה לסיקור רב ולכתבות טלוויזיוניות.
אלא שהקבוצה עברה שינוי ניכר בזמן שעבר מאז הקמתה. מקבוצה עניינית, יעילה ומועילה היא הפכה בעיקר לקיצונית והמונית, דביקה ומשתפכת, מלאת פאתוס ופאתטית. את ההמלצות החליפו פוסטים קורעי לב. את הטיפים החליפו ביקורות על טיב אימהותן של אחרות בקבוצה. את האנקדוטות החמודות החליפו שגיאות כתיב מביכות (הידעתם? לאחר הלידה החיים עוברים תלתלה!).
בראש ובראשונה, מאמאזון החדשה מאפשרת הצצה מביכה למדי לעולמן הצר של נשים, שמתחיל בכף הרגל של תינוקן ומסתיים בשערות ראשו, ולעיסוק האובססיבי בכל מה שקשור לצאצאיהם. זה המקום, אם תרצו, בו הסטריאוטיפים הנשיים לא רק חיים ובועטים, אלא עושים פארודיה על עצמם. המקום בו הילדים של כולן הם "נסיכות" ו"נסיכים"; שבו אם בוכה בגלל "היום שבזבזתי בעבודה ולא הייתי עם הקטנה", שבו אחרת מודיעה כי "זה שאני אימא בת 20 עם ילדה בת שלוש לא אומר שהילדה שלי מוזנחת!", וכן, המקום בו הקקי של הילד מוצג לראווה לצורך ניתוח מעבדתי דחוף של כל בנות ישראל.
מדי פעם הפוסטים מספקים אתנחתאות קומיות כמו האם שתוהה ברצינות תהומית למה התינוק שלה בוכה (רמז: הוא תינוק), או כמו זו ששואלת אם זה בסדר שהתינוק שלה מתפתח מהר מדי.
אבחנה סוציולוגית מבהילה נוספת העולה ממאמאזון נוגעת להתנהלותם של גברים ישראלים ולציפיות החברתיות שמצופות מנשים. פוסטים על האב שמבקש להרחיק את הילדה הבוכה בלילות מחדר השינה "כי היא מעירה אותו", סיפורים על החמות שכועסת על כלתה כיוון שבחרה לעבוד במשרה (חלקית) ולשלוח ברוב רשעותה את הילדה למעון, ואפילו דיווחים על "התעללות נפשית", כלשון הפוסטים, מצד בעלים כלפי נשותיהם - כל אלה הם כבר עניין של הרגל.
תופעה חמורה לא פחות היא גילויים של פרטים אישיים וחושפניים במיוחד בידי הנשים, שמוצגות כזכור בתמונתן ובשמן המלא (פלוס המקף המפורסם עם שם בעליהן) - ושיתופם עם אלפי אמהות. סיפורים של נשים שאני לא מכירה על בגידה של הבעל או על תהליך גירושים קשה ("דייייייייייייייי נאמס לי כבר! כמה אפשר להיות בןןןןןןן זוננננהה") הם להיט על הוול שלי.
שיתוף לגיטימי של מצוקות אמהיות? בין זה לבין מה שקורה לאחרונה במאמאזון אין דבר וחצי דבר. מה שקורה שם זו בהמיות, חד וחלק. הסיפור כאן, זה ברור, הוא לא על קבוצת פייסבוק, מצליחה ככל שתהיה. זו פשוט עוד דוגמה, מובהקת ומזוככת, לתרבות "האח הגדול" שהשתלטה עלינו. לאובדן הריסון, ההיגיון, המודעות והכבוד העצמי.
רוצים לראות סרט דוקומונטרי שימעך לכם את הלב וייתן בעיטה לקיבה? עזבו אתכם משעה של בזבוז זמן רוצו לקרוא את הפוסטים של מאמאזון.
MadWoman - לפוסטים נוספים בבלוג של הילה קובו
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il