לפעמים קולה של נערה אחת, שאומרת את המובן מאליו, הוא כל מה שצריך כדי להמס את חומות הציניות, להניח למילה "ציונות" למלא את ליבנו בגאווה וללחלח את עינינו מהתרגשות. "לי אין שום ספק שכל אזרח בישראל צריך לתרום למדינה, בין שבאמצעות גיוס לצה"ל, או דרך שירות לאומי אזרחי", אמרה לאחרונה רגדה ג'ראיסי, ערבייה נוצרייה בת 18 מנצרת עילית. היא אינה מדברת על "שוויון בנטל". חובת הגיוס על פי החוק הישראלי לא חלה עליה. רגדה רואה בשירות זכות, והיא מבקשת לממש את זכותה לשרת את המדינה.
והיא אינה היחידה. מחקר שערך האגף לגיוס ערבים באגודה להתנדבות מוכיח כי בשבע השנים האחרונות גדל מספרם של הצעירים הערבים המבקשים להתגייס לשירות המדינה פי עשרה !. כל מתנדב "נוגע" בממוצע ב-40 איש ליום. כל אחד מאותם 40 קרוב בממוצע לחמישה אחרים. תעשו את חשבון מכפלת ההשפעה.
כשדוד בן?גוריון קבע שצה"ל הוא "צבא העם" ועליו לשמש כור ההיתוך של החברה, הוא עשה זאת מתוך גישה אידיאולוגית פרקטית. הוא התבסס על עקרון "צבא האומה" מיוזמתו של יהושע גלוברמן, מפקד החי"ש בשנות ה-40, שביקש בכך להגיע לגיוס מירב המשאבים הלאומיים בעת מלחמה תוך כדי יצירת אינטגרציה חברתית-תרבותית בימי שיגרה. העניין הוא שבעשור השני של שנות ה-2000, הצבא זקוק להרבה יותר אמצעים טכנולוגיים ולהרבה פחות כוח אדם. הוא נתבע לקיצוץ בתקציבו. הוא חייב לעמוד במבחן התקופה - עלות מול תועלת. התפקיד של "כור ההיתוך" גדול עליו. לכן אין זה סוד שדי קל היום להשתמט מן הגיוס (עובדה שכדאי לזכור: מספר המשתמטים מטעמים של חוסר מסוגלות לתרום לחברה - בלי לפגוע באלו שאובייקטיבית אינם מסוגלים - די דומה למספרם של החרדים ש"נהרגים" באוהלה של תורה).
אבל מה עם מי שגם אם אינו יכול, מבקש לתרום למדינה? בראשית שנות ה?70 היה זה קולן של ארבע נשים דתיות צעירות, שקראו לחברותיהן שאינן יכולות לשרת בצבא מטעמי דת לתרום את חלקן לטובת המדינה. הן יזמו את הקמת "האגודה להתנדבות", שהרחיבה את אפשרויות הגיוס ויצרה את השירות הלאומי. מראשית שנות ה?90 המסלול הזה פתוח גם לחילונים שאינם יכולים לשרת בצבא. המכשלה הניצבת בפניהם - מחסור במקומות לשירות תועלתי ונחוץ.
הבשורה - המשרד לביטחון הפנים מבין שההתנדבות הזו תציל אותו ממצוקת כוח האדם. בשנים האחרונות הוא נערך להכשרת אלפי תקנים במשטרה, בשב"ס ובכבאות, לקליטת משרתים מסוג חדש: משרתים בשירות האזרחי. משרדי הממשלה האחרים חייבים להיערך כמותו באורח שווה לנשיאה בנטל האינטגרציה החברתית. אגב, מחקרים שונים מלמדים כי לאורך השנים מי שלא חוצה את תקופת הסוציאליזציה ואינו משתלב בשוק העבודה, בין שהוא חרדי ובין שערבי, עולה למשק כחצי מיליון שקלים.
החלטת הממשלה מתחילת השבוע לקדם את החקיקה הדרושה כדי להשית שוויון בנטל, מעבר לכל דבר אחר היא צעד נכון למימוש הגישה האידיאולוגית, הנכונה בעת הזו לא פחות משהיתה נכונה בעת הקמת המדינה, לייצר בסיס לאינטגרציה חברתית-תרבותית. דרושים תיקונים רבים בהצעה, אך זו הדרך לייצר חברה אחודה, שאנשיה הצעירים מקבלים הזדמנות להיכנס לרשת החברתית הגדולה בישראל - שירות לטובת העם והמדינה. האינטגרציה החברתית היא החרב המתהפכת מעל ראשם של פרנסי העדה החרדית, כמו גם מעל ראשם של המנהיגים הפוליטיים של המגזר הערבי. עבורם היא בעיה גדולה. עבור המדינה כולה היא חבל הצלה. בימים אלה, שבהם מציינים 73 שנים למותו של זאב ז'בוטינסקי, הוגה דרכו של המחנה הלאומי, ראוי לזכור את חזונו הליברלי לגבי השוויון במדינת ישראל, שבה "ירווה לו משפע ועושר, בן ערב, בן נצרת ובני".