אני חוזרת הביתה אחרי יום עבודה. אני מטפסת במדרגות לדירתי בתל אביב, ומתחילה לחוש באי-נוחות מסוימת. כשאני כבר בתוך הדירה, בין אם אני רוצה לאכול, לעשות כביסה או לרוקן את הראש מול הטלוויזיה - אני רוצה לעשות את זה בשקט. אבל השכן שלי מעבר לקיר לא מאפשר לי. מבחינתו, גם אני צריכה להקשיב עכשיו להופעה חיה של מדונה שמרעידה את כל קירות הבניין.
בשבוע שעבר אושרה לקריאה שנייה ושלישית בכנסת הצעת חוק המאפשרת למשטרה להיכנס לבתי מגורים, בתנאים מסוימים, על מנת להפסיק רעש. בדברי ההסבר לההצעה, שזכתה לשם "חוק הקריוקי", מצוין כי מדי שנה נרשמות כ-286 אלף קריאות משטרה לאירועי רעש - אך מכיוון שהעבירה אינה מוגדרת "פשע" אלא "עוון", נאלצים השוטרים להתמודד עם סירוב המרעישים לאפשר להם להיכנס, והם אינם מטפלים למעשה במפגע הרעש.
אברי גלעד, שהפך באחרונה לשם חם בכל הנוגע לביקורת נוקבת ברשת על ענייני היום, התייחס לנושא בפוסט בעמוד הפייסבוק שלו. "לטעמי", כתב גלעד, "כל צליל שאדם משמיע במרחב הפרטי שלו וחודר למרחב הפרטי של אדם אחר חייב להיות אסור בחוק, בכל שעות היממה, בכל ימות השנה". גלעד לא הסתפק רק בסגירה של המוזיקה על ידי השוטרים, אלא כתב כי היה שמח אם היו גם "הופכים את שולחן הציוד על הראש של מפעיל המסיבה". הוא אולי מגזים קצת, אבל את מנוחתי הטרידה דווקא תגובה אחת מני רבות לאותו הפוסט. הכותב קרא לגלעד לעבור לכפר, כי ככה זה בעיר - רועש. ואני אומרת: טעות. בכל מקום יכולים להטריד את מנוחתכם, האם העובדה שבחרתי לגור בעיר הגדולה מקנה לאחרים זכות לגזול ממני את השקט שאני רוצה בין קירות דירתי?
"בסדר, נשתדל" זה לא מספיק
הנוכחים בדיון של ועדת הפנים והסביבה, בה עברה הצעת החוק האמורה, היו חלוקים בדעותיהם לגבי יישומה. היו שטענו כי כניסה לביתו של אדם עלולה להיות בעייתית מבחינה חוקתית, והיו שטענו כי כדאי שהאזרח המרעיש יוזהר לפני שיקבל ביקור של המשטרה.
אני בכלל תוהה מדוע יש מי שחושב שזה בסדר להגביר את הווליום למקסימום, כשאתה גר בבית משותף. מה גורם לחבורה של אנשים להתקבץ בדירה, ולא משנה באיזו שעה של היום, ולערוך מסיבת קריוקי עם מיטב ציוד ההגברה - כשברור להם שהשכנים שלהם שומעים את הכול? נתקלתי בכאלה שעושים את זה כמעט בכל יום מימות השבוע. באופן לא מפתיע, כשמבקשים מאנשים כאלה להתחשב ולהחליש את המוזיקה, נענים בסירוב, או מקסימום בתשובה לא מספקת בעליל - "בסדר, נשתדל". הרי מה כבר אפשר לצפות ממי שלא רואים מלכתחילה את האנשים שנמצאים מולם, או במקרה הזה - מתגוררים בשכנות אליהם.
חבל שצריך להגיע למצב של הזמנת משטרה, אבל בהיעדר חינוך והנחלת מודעות - אין מנוס מכך. עם זאת, אני יכולה רק לקוות ולאחל לעצמי ול"נפגעי רעש" אחרים, שלא נכלה את זמננו בשיחות למוקד 100 להזמנת משטרה לשכנים המטרידים, אלא שאולי, לשם שינוי, תהיה בישראל תרבות של הכרה במרחב של האחר והתחשבות בסיסית. בדיוק כמו שאני יכולה - גם אחרים יכולים. כמו תמיד, מדובר בעניין של חינוך.
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il