אם היתה נחוצה עדות נוספת לעובדה שהתנהלותה של מעצמת?העל האמריקנית במרחב הבינלאומי מקרינה חולשה והססנות, הוכיחו האירועים במצרים שאסטרטגיית "ההובלה מאחור" מבית היוצר של ברק אובאמה אינה אלא כיסוי למדיניות חסרת חוט שידרה ועקביות מינימלית, הנגררת אחרי רצף האירועים ולא מנסה להשפיע על מהלכם ועל כיוונם.
לא זו בלבד שוושינגטון קלטה באיחור רב את העובדה שמשטרו של מוחמד מורסי הפך לבלתי לגיטימי בעיני נדבכים רחבים בחברה המצרית, אלא שבכיריה הגיבו באדישות מופגנת כמעט לדרמה האלימה שהתחוללה בקהיר. אמת, כל משבר הפורץ בעיצומם של ימי החופשה והמחדיר רעשי רקע מטרידים אל מסלול הגולף או היאכטה הוא בגדר אורח בלתי קרוא. לכן אפשר להבין לרחשי ליבם של אובאמה ושל מזכיר המדינה שלו, ג'ון קרי, שהתייחסו בסוף השבוע לזעזוע שפקד את מצרים כאל מטרד רגעי, שאפשר להורידו מסדר היום באבחה אחת.
אין זו הפעם הראשונה שאירועים דרמטיים כל כך קורמים עור וגידים בזירת המזרח התיכון דווקא בימי הקיץ הלוהטים, וכך מציבים בפני "כל אנשי הנשיא" את האתגר הקשה של הפסקת חופשתם המקודשת בעודה בעיצומה. ביולי 1990 זימן אליו שליט עיראק סדאם חוסיין את שגרירת ארה"ב בבגדד אפריל גלספי ונתן לה, למעשה, התרעה מוקדמת על כוונתו לפלוש לכוויית. השגרירה, שלא הצליחה לקבל הנחיות מהממונים עליה בבירה האמריקנית (מזכיר ההגנה, דיק צ'ייני, בילה במסע ציד בהרי הרוקי ולא היה נגיש), העניקה בפועל "אור ירוק" לחוסיין לפלוש לכוויית בלי שיחשוש מתגובה צבאית אמריקנית, וכל השאר נכתב, כמובן, בספר ההיסטוריה.
בראייה רחבה יותר מתקבל הרושם שממשל אובאמה לא הפיק את הלקחים המתבקשים מכישלונותיהם של קודמיו בהתמודדות עם הדינמיקה המהפכנית בזירת המזרח התיכון בכלל ובהקשר המצרי בפרט. כך, למשל, האמין הנשיא ג'ון קנדי בכל ליבו, לפני חמישה עשורים, שאפשר לנתב את משטרו המהפכני של גמאל עבד אל?נאצר למסלול של מודרניזציה, פלורליזם ומתינות. זאת באמצעות גזר הסיוע הכלכלי הנדיב (שהוענק למצרים בתקופתו על בסיס רב?שנתי).
חרף התמריצים, הפיתויים והמחוות שהמטיר קנדי על ראשו של נאצר, התברר שקו מדיני מפויס זה לא כירסם כהוא זה בליבתו המהפכנית של המשטר ולא השפיע באופן מרסן וממתן על הקוד התפעולי שלו. פחות משנתיים מאז נכנס קנדי לבית הלבן והשיק את אסטרטגיית "הסנקציות החיוביות" שלו כלפי ידידו החדש נאצר, שקעו כל התקוות במדבריות תימן. לא זו בלבד שמצרים, כנגזרת מייעודה המהפכני בעידן הנאצריסטי, מיהרה להתערב במלחמה הבין?שבטית שפרצה בתימן ב?1962 (לצידו של המחנה הרפובליקני), אלא שבהמשך הקרבות עשתה שימוש בנשק כימי, ובכך הביאה לסיומו המוקדם של ירח הדבש שבין וושינגטון לבין קהיר.
כעת מתקבל הרושם שנשיא ליברלי נוסף, אובאמה, נותר קפוא במנהרת הזמן. אף שבשנה האחרונה היה אפשר להצביע על מסכת רחבה של סימנים מוקדמים, המעידים על אופיו הדיקטטורי וחסר הסובלנות של משטר האחים המוסלמים במצרים, נמנע הבית הלבן מללוות את גזר הסיוע הנרחב (בהיקף של כ?1.3 מיליארדי דולרים לשנה) במקל, או אפילו במקלון, של דרישות או אזהרות. כמו בעידן קנדי, התוצאה של התנהלת זו היתה שמורסי זכה לאשראי נדיב ולגיבוי פוליטי בלתי מותנה בבירה האמריקנית, וזאת למרות האופי המדכא והאוטוריטרי הבולט של שלטונו.
היצמדותו הממושכת של אובאמה לקונספציה, שלפיה בחירות בעלות סממנים דמוקרטיים הן כשלעצמן ערובה מוחלטת לקיום מערכת דמוקרטית ופלורליסטית, היתה בעוכריו, והתפכחותו מאשליה זו באה באיחור רב. אפשר לקוות שהפעם יתעורר הדוד סם מעולם האשליות ויכיר סוף סוף בפער הגדול שבין מודל הדמוקרטיה המערבית לבין אופייה של ההוויה המזרח?תיכונית.