ההידברות בין בנימין נתניהו לבין עופר עיני עדיפה על פני הכרזת מלחמה מילולית בדרך לשביתה כללית מטעם ההסתדרות. בתנאי, כמובן, שההידברות אינה מקלט לסחבת אשר תעכב את הרפורמה המתוכננת בנמלים. אמנם שר התחבורה ישראל כץ עסק בצחצוח חרבות לשוני לפני יומיים, אבל סביר להניח כי גם הוא מגלה הבנה לנכונותו של נתניהו להידבר.
נחיצות הרפורמה הוסברה כבר פעמים רבות. קודם כל היא תשבור את המונופול של ההסתדרות והוועדים הגדולים, השולטים באורח בלעדי בחופי הכרך. הידיעה שפורסמה אתמול על הניסיון של עובדים הנתונים למרותו של אלון חסן לבצע השתלטות עוינת על מפלגת העבודה כדי להדיח את שלי יחימוביץ', היא עדות לשלטון ללא מיצרים של העסקונה בהמוני העובדים.
במובנים רבים אין הבדל בין הפירמידות של אילי ההון, הגורמות לריכוזיות מזיקה למשק, לבין הוועדים הגדולים המחזיקים את הכלכלה הלאומית בגרונה.
נאמר כבר כי מדובר ברפורמה, שתהפוך את ישראל למוקד אשר ישנע סחורות בין מדינות שונות. היא תהיה תחנה למוצרים אשר לא יגיעו אליה ולא נועדו לה. גורמי ספנות בינלאומיים הביעו את רצונם להשקיע בנמלים החדשים. הם הסבירו כי לישראל יש מערכות משפט ובנקאות מפותחות, הנחוצות לספנות הבינלאומית. אין כאלה במדינות השכנות.
להנמקות אלה יש להוסיף אחת העוסקת בחברים מן השורה: הוספת נמלים באשדוד (וכנראה גם בחיפה) תרחיב את היצעי מקומות העבודה של הפועלים. היא תועיל לכל סוור, שלא יהיה נתון בידי הוועד המתיימר לייצגו, ולעיתים עושה כן נאמנה ולעיתים לא. גידול היצע העבודה תחת בעלים שונים הוא עניין בעל משמעות, שלא זוכה להדגשה ראויה: אחת מתוצאות הלוואי של הרפורמה בנמלים תשחרר את העובד ותפתח בפניו הזדמנויות חדשות. זה טוב לחבר ההסתדרות ופחות טוב לעסקני ההסתדרות.
ברור לגמרי כי על הממשלה לנהל עם ההסתדרות משא ומתן בתום לב; שלעובדים בנמלים עתה - גם אם הם פירמידה משפחתית - יש זכויות ואין לקפחם, ואולי אפילו להוסיף מין בונוס בבחינת "זכות ראשונים". אך ביסוד הדברים חייבת הממשלה לשדר מסר ברור: הידברות אינה כיסוי לסחבת. רצון טוב אינו מחסה מפני התייעלות.
אם עיני אינו מתכוון לסייע בבניין המפעל החדש, יש לצאת לדרך בלעדיו, ובמחיר גבוה. אם הממשלה תהיה נחושה - היא גם תנצח. "המעז מנצח", ו"אנו בונים פה נמל" - הן הסיסמאות הנכונות להפליג עימן אל המים העמוקים באשדוד ובחיפה.