פיגוע בדמוקרטיה הפרלמנטרית

ב"חוק המשילות" שיזמה מפלגת יש עתיד, שעבר בשבוע שעבר בקריאה טרומית בכנסת, יש מרכיבים חיוביים מאוד (דוגמת הגבלת גודל הממשלה) - אך יש בו גם סעיף תמוה ומסוכן, העלול להחזיר אותנו לימים האפלים של "הבחירה הישירה": הקביעה שהצבעת אי-אמון בממשלה מצריכה תמיכה של 65 חברי כנסת.

הצעה זו תמוהה כי היא באה בשם המשילות - אך למעשה ממסדת את האפשרות שממשלה שנתמכת בידי מיעוט חברי כנסת ושיש לה רוב מתנגדים פעיל בכנסת, תעמוד על כנה. איך בדיוק תושג משילות כאשר תכהן ממשלה שלא ניתן יהיה להדיחה, אך היא גם לא תוכל למשול כי לא היה לה רוב בכנסת? תארו לעצמכם ממשלה שנתמכת בידי 56 חברי כנסת ושיש לה 64 מתנגדים - ממשלה זו לא תוחלף, תהיה "יציבה" - אך לא תוכל למשול.

בימי הבחירה הישירה, שבמהלכה התרסקו המפלגות הגדולות, נאלצו ראשי הממשלה לכונן קואליציות אד-הוק ולשלם דמי לא-יחרץ כדי לקדם מדיניות. כך יהא גורלה של ממשלת מיעוט בישראל, שתהיה "מוגנת" על ידי החוק אך תיאלץ לקנות את קולותיהם של מפלגות שמחוץ לקואליציה (על פי המסורת - מפלגות סקטוריאליות), כדי לחוקק את חוק התקציב למשל.

הציבור, כלומר אנחנו, נשלם מחיר כבד. במקרה הפחות רע, תהיה לנו ממשלה שלא תוכל למשול, ליישם מדיניות, להעביר תקציב. לא ניתן יהיה להדיח ממשלה כזו כל עוד מיעוט מקרב חברי הכנסת ייאחז בקרנות המזבח. במקרה הרע, תצא הקריאה למשילות מכלל שליטה ותוביל להתעמרות מצד הרשות המבצעת חסרת האונים בדמוקרטיה ובכלליה. "אנחנו לא מסוגלים לשלוט כך", תזעק ממשלת המיעוט - ותתבע סמכויות נוספות על חשבון הדמוקרטיה ועל חשבון החופש של כולנו.

כל תביעה לרוב מיוחס (כלומר, יותר מהמינימלי - 61 ח"כים) נותנת כוח בידי מיעוט, ולפיכך צריכה להיות מוצדקת בטעמים חוקתיים. לא ניתן כמובן להצדיק חוקתית הגנה על ממשלה, אלא רק על משטר (דמוקרטי) וערכיו (זכויות פרט ו/או זכויות קבוצתיות). צריך להתייחס בחרדת קודש דמוקרטית ולא בזילות ובקלות דעת להענקת השלטון למיעוט.

אולי יימצא מי שיטען שבטובות שבדמוקרטיות - במדינות סקנדינביה, לעתים גם בקנדה - יכולות לכהן ממשלות מיעוט. אך זאת לדעת: בתרבויות הפוליטיות של "ארצות הקור", שהרכבן החברתי רחוק מהגיוון של החברה הישראלית, ממשלות מיעוט בדמוקרטיות משמען שיש מי שתומך בהן "מבחוץ" (משמע - אין לו נציגות בממשלה), או לפחות לא פועל להחלפתן או להפלתן.

לעומת זאת, מה שמבקש לעשות החוק שלמרבה האימה מפלס את דרכו אל ספר החוקים הישראלי, הוא למסד שלטון שנתמך בידי מיעוט - גם אם יש לו רוב מתנגדים. בתרבותנו הפוליטית ובמציאות חיינו, שבה סדר היום הוא העמוס ביותר בהשוואה לכל דמוקרטיה, בלא הסכמים קואליציוניים המבטיחים רוב לקואליציות, יהיו מקרים רבים שבהם יהיו לשלטון יש יותר מתנגדים מתומכים. זאת ועוד, חיפשנו מהיכן הגיע רעיון זה לעולם, איזו דמוקרטיה ניסתה אותו וראתה כי טוב. לא מצאנו, ולא במקרה. בדמוקרטיה, כשיש להכריע בענייני ממשל, למעט בעניינים חוקתיים בהם יש וטו למיעוט כדי להגן על קבוצות מיעוט ופרטים, הרוב הוא המכריע - לא המיעוט.

אז מה אפשר בכל זאת לעשות כדי לקדם "משילות" - להקל על הממשלה להוציא לפועל מדיניות ולשפר את שיטת הממשל? קיימים עשרות רעיונות ראויים וטובים שניתן לקדם, ואינם מהווים פיגועים בדמוקרטיה הפרלמנטרית דוגמת ההצעה התמוהה הזו. למשל, על סדר היום הציבורי מונחת הצעה חלופית, שזכתה לתמיכת כל התנועות הציבוריות המבקשות לתקן את שיטת השלטון. הצעה זו כוללת את עקרון האי-אמון הקונסטרוקטיבי, הקיים במדינות רבות, בהן ספרד, גרמניה, הונגריה ועוד. הצעה זו מחייבת כל הצעת אי-אמון בממשלה להציג ממשלה חליפית שתזכה ב-61 קולות. הרעיון הזה הוא רעיון נכון, כי הוא מחייב את חברי הכנסת לנקוט עמדה בעד או נגד הממשלה, ולא לשבת על הגדר. אולם בשום מקרה, אין לתבוע רוב של יותר מ-61 חברי כנסת. במהלך הדיונים בחוק הזה, יש לעשות הכול כדי לסכלו.

ד"ר אריק כרמון הוא נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה; פרופ' גדעון רהט הוא עמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il