פרישת אדוארדו אלשטיין מעיסקת אי.די.בי סתמה כנראה את הגולל על שליטתו של נוחי דנקנר בפירמידה. אמנם הטייקון הישראלי, שהתמדתו במאבק מעוררת הערכה, טרם ויתר ומחפש משקיע חלופי, אבל קרוב לוודאי שהקיץ הקץ על הפרק החריג שלו בתולדות הכלכלה הלאומית. בין מיליוני מילות הביקורת שנכתבו על דנקנר נרמז גם כי לא תמיד פעל כחוק. איני בקיא, אבל דנקנר אינו אישיות עבריינית. הוא המיט על עצמו את הבושת ועל המשק הישראלי חלק ניכר מנגע הריכוזיות הממאירה (לצד פעילות חיובית) מטעמים של דחף שאינו בר כיבוש.
בניגוד לכמה טייקונים חשוב לו להיצרב בתודעה הציבורית גם כאיש ספר. אפשר להפליג עימו בשיחות הרחק מעולם העסקים, ולא רק בתחום קשריו התמוהים עם רבנים - חלקם בעניינים כספיים מביכים וחלקם בעלי אופי כמעט הזוי. הוא קורבן של שאפתנות שהיא בדרך כלל חיובית, אבל בגודש אשר פקד אותו הפכה למכשלה. נוכח היקף הצלחותיו היא הפכה ליוהרה. זו לא רק הריכוזיות הרעה שהפיץ (עם עמיתיו) בכלכלה, אלא גם רצונו לשלוט בכל. הוא קבע את שכר עוזריו ושותפיו החביבים עליו בשיעורים בלתי ראויים, ובעיקר הוא לא ידע שובעה.
מאז עברה פירמידת אי.די.בי לידיו שכח את מה שהבין בעניינים אחרים: נחיצותה של מגבלת הכוח. ה"אני" שלו הכריע בכל עניין. הוא "צ'יפר" והוא העניש, הוא חילק והוא נטל, הוא התיר והוא מנע, ובעיקר לא היה גבול לרעבונו העסקי. דנקנר התבלבל ב"מאין באת" ועצם עין מ"לאן אתה הולך". שכח שכאשר תרם בנדיבות למטרות טובות, עשה כן בכספים שקיבל מכל אחד מאיתנו, מקרנות הפנסיה. רק שגם הוא לא היה לואי ה?14, וחי בטעות כאילו "המדינה היא אני".
משהתבצר בעמדה שבה גרמה הריכוזיות נזק רב למשק - גלש לנהל מאבקים אסורים. האינטרס האישי הכריע והוא רצה להישאר בראש הממלכה והאמין כי "אי אפשר עליו" וכי הוא מצליח תמיד, והתחיל להפסיד. בהיחלשו פחתה הערצתן של הקהילה התקשורתית ושל הקהילה העסקית, ולצורך התנעה מחודשת של יוקרתו, ובעיקר נגד ביקורת מקבוצת "הארץ-דה-מרקר", הלך בדרך לא דרך וקנה את "מעריב" מטעמים פסולים ועל חשבון הציבור (ממש כפי שמכירת חברת תעופה פרטית לקונצרן שלו היתה פסולה מיסודה).
משה דיין אמר לי פעם שכאשר הציבור אוהב פוליטיקאי, הוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו; וכשחדל לאהוב אותו - יעשה טוב ככל שיעשה - הישגיו לא יעמדו לו. תהליך דומה אירע לדנקנר. הפירמידה התהפכה על ראשה, ובדין. נזקה רב. הגיעה שעתו להניח את שארית קלפיו על השולחן. אם נותר בו כוח להתחיל מחדש בלי התנאים המכוערים של הריכוזיות, שכף ידו בחשה בה במלוא התנופה, אין מניעה שיתייצב מחדש בנקודת הזינוק. בתנאי יחיד - שיחזיר לציבור ככל יכולתו וביושרה את אשר הפסיד בעטיו.