בחזרה לאנטבה: "יוני לא ענה – והתחלנו לירות"

קו בר-לב: רבים מהפוליטיקאים בישראל הם אנשי צבא לשעבר. הם שירתו יחד ונלחמו יחד. רבים מהם השכיבו מארבים מעבר לקווי האויב הרבה לפני שעטו על עצמם את החליפות והחלו להתקוטט ביניהם על קיזוזים בהצבעות בכנסת. עם זאת, קשה לחשוב על עוד הרבה מבצעים כמו מבצע אנטבה, שאיחדו בתוכם כל כך הרבה פוליטיקאים בעבר ובהווה.

אחד מהם הוא עמר בר-לב, חבר הכנסת הטרי ממפלגת העבודה, שהיה מפקד צוות במהלך המבצע לשחרור עשרות חטופי מטוס "אייר פראנס" באוגנדה ב-4 ביולי 1976. בר-לב, בן 59, לימים מפקד סיירת מטכ"ל, שחזר השבוע בראיון מיוחד לוואלה! חדשות את רגעי המבצע הנועז. לראיון קדם דיון שיזם בר-לב במליאת הכנסת לציון 37 שנה למבצע. בדיון נכח בין השאר ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אחיו של יוני נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר שנהרג בעת שפיקד על כוח הפריצה באנטבה.

"המטוס נחטף לאנטבה בזמן שהצוות שלי התאמן לקראת פעילות מבצעית אחרת, נועזת לא פחות ואשר פרטיה לא פורסמו מעולם", הוא סיפר השבוע לוואלה! חדשות. "אני זוכר שביום רביעי, שלושה ימים לפני המבצע, בא אליי מוקי בצר, שמילא את מקומו של יוני נתניהו - שהיה בפעילות מבצעית של היחידה - ואמר לי: 'עמר, תארגן חמישה חבר'ה שהם שחיינים טובים, אנחנו הולכים לצנוח לאגם ויקטוריה' (אגם באפריקה, השוכן בין היתר סמוך לאנטבה - ע.נ). הם שכחו שיש שם תנינים, ומה יקרה אחרי הנחיתה. כל אותם ימים עלו רעיונות מטורפים".

ביום חמישי, 48 שעות לפני המבצע, קיבלו החיילים "אפטר". כדי להמחיש עד כמה הבלבול ביחידה היה גדול באותו הזמן, נזכר בר-לב בדרך שעשה בחזרה לבסיס, כשהגיע באמצעות רכבו לאסוף את חברו ליחידה. "קבעתי עם מקסי, חברי ליחידה, שאבוא לקחת אותו", הוא שחזר. "כשהגעתי, מצאתי אותו ממתין לי עם חליפה ומזוודה. שאלתי אותו 'מה זו ההופעה הזו?'. הוא אמר: 'מה זאת אומרת? טסים לאנטבה, איך אתה חושב שטסים לאנטבה?'. חשבתי לעצמי 'איזה אידיוט אני, איך אני לא חשבתי על זה'. אלה היו ממש מחשבה ורעיון לא קונבנציונליים. חשבנו שנגיע לאירופה וניקח מטוס".

בלילה של יום חמישי קיבלו מפקדי הצוותים ממפקד היחידה, יוני נתניהו, פקודה ראשונית לקראת המבצע. על הצוות בפיקודו של בר-לב הוטל לאבטח את הטרמינל בשעה שכוח הפריצה מחלץ את בני הערובה. "קיבלנו את המשימה הזו, מכיוון שבאותו הזמן התאמנו על מבצע אחר. אחרי המבצע התברר שהייתה פקודה של מוטה (מרדכי) גור ליוני שהצוות שלי לא ישתתף בכלל במבצע", אמר בר-לב בטון חצי מתנצל.

"בכוח שלי היו ארבע שריוניות", הוא תיאר. "היינו צריכים לבודד ו'לנקות' את כל האזור של הטרמינל הישן, שהוא בית מוארך שסביבו יש בתים, בזמן שהכוח הפורץ צריך להיכנס לאולמות בהם שהו בני הערובה. כל יום שישי עבר בהכנות ציוד. בפעם הראשונה קיבלנו את הרכבים. היה צריך לחפש מרצדס, כי אמרו שאידי אמין נוסע במרצדס".

מה זאת אומרת "לחפש"? איך השגתם מרצדס?
"מצאו רכב פרטי שבן-אדם נתן. הייתה מרצדס לבנה, אבל אמרו לנו שהוא נוסע בשחורה. אז צבעו אותה בשחור. אחרי המבצע הסתבר שהוא בדרך כלל נוסע בלבנה".

איך עברו שעות ההכנה למבצע?
"24 שעות זה נוהל קרב סופר מהיר, בטח במבצע כזה. כל התכניות התפתחו במהלך היום. הוצגו תכניות, היה תדריך, הושקעה מחשבה, עלינו על הערות וחורים בתכנית. זה היה מאוד שונה מכל מה שהיינו רגילים עד אז. פשוט לא היה זמן. דברים נעשו בצורה הכי טובה, אבל מאוד מינימלית. אחרי שנים, כשהייתי מפקד יחידה, הסתכלתי על זה בצורה אחרת ומלאת הערכה ליוני ובכלל. כלי הרכב שלנו, למשל – עשינו עליהם שני סיבובים וזהו. כל הזמן לא היה ברור אם יהיה אישור או לא".

אתה זוכר משהו מהאווירה ביחידה באותן השעות?
"שאול מופז (אז סגנו של יוני נתניהו – ע.נ) הזכיר לי, שבאיזשהו שלב רבין ופרס (אז ראש הממשלה ושר הביטחון, בהתאמה – ע.נ) הגיעו ליחידה, אספו את כולנו בחדר זיכרון, ושאלו אחד אחד מה דעתו, אם הוא מוכן ואם הוא יכול. התשובה של כולם הייתה חיובית. יוני, בכל הכבוד לנו, שהיינו תרנגולים צעירים וששים אלי קרב, היה מבוגר מאיתנו ביותר מעשור - והוא לקח על עצמו את האחריות ואמר שהוא משוכנע שנבצע את המשימה ונחזיר את בני הערובה. למה באים רבין ופרס להיפגש עם חיילים? דרך זה הם שואבים את הביטחון העצמי שלהם".

בר-לב נזכר באותה תקופה, שהתאפיינה בפיגועי מיקוח לצרכי כופר. לדבריו, "זו הייתה תקופה קשה. שנתיים של פיגועי מיקוח. באביבים, במעלות, בנהריה, בסבוי, בקריית שמונה ובית שאן. המדיניות הייתה ברורה: לא מתפשרים עם המחבלים, והמשמעות המבצעית היא שעד אור ראשון בני הערובה יחולצו והמחבלים ייהרגו". בניסיון להמחיש את ההבדל בין מבצע אנטבה, שבו כוחות צה"ל היו אלה שהפתיעו את המחבלים, סיפר בר-לב על המבצע במלון סבוי, שבו המחבלים דווקא ציפו להגעת כוחות צה"ל. "הוקפצנו באמצע הלילה", הוא שחזר. "מתוך שינה אתה נוחת במסוק, הולך לאיזה מקום, היוזמה וההפתעה בידי הצד השני שתפס איזה מבנה עם בני ערובה. אף שזה אצלך בעיר, אין לך מושג כמה מחבלים יש, איזה מבנה, כמה בני ערובה, איך הם מאורגנים, האם שמו מטעני נפץ. זו תחושה מאוד מפחידה ומאוד קשה. אנטבה במובן הזה הייתה שונה".

במה?
"ההרגשה בהלוך הייתה מאוד חזקה, מפני שהיוזמה וההפתעה בצד שלנו, וזה אלפי קילומטרים מישראל, אז אנחנו הולכים להראות להם. המחבלים לא מדמיינים שנגיע. האווירה הייתה מאוד אמביוולנטית. אטרף של הכנות ונוהל קרב מאוד פרוץ. זה לא מקל על ההרגשה שלך. בניגוד לפיגועי מיקוח, שבדרך כלל מי שמוביל את הכוח זה מפקד צוות וכל היתר הולכים אחריהם, ועיקר הלחימה זה על ידי שני אנשים, שאר החיילים כמו עזים הולכים מאחור - באנטבה זה היה שונה. זה היה מבצע של חיילים".

כבר עם פתיחת המבצע, השתבש המודל שעליו התאמנו החיילים בבסיס. לדברי בר-לב, "היה מחסום של אוגנדים לפני הטרמינל. המתווה היה שהמרצדס נוסעת עם בגדים מנומרים ופנים צבועים בשחור, ואחריהם לנד רוברים. השומרים עשו קפיצה וכיוונו את הנשק לעבר כלי הרכב, ואז הייתה שאלה אם זה כמו הצדעה, או שהם באמת הולכים לירות. הוויכוח לא נגמר עד היום, אבל יוני נתן הוראה לירות עליהם. ירו והרגו אותם. אני חושב שזה היה מוצדק, כי זה סיכון שאי אפשר היה לקחת. כך נפגעה ההפתעה, כי היריות לא התחילו בפתח הטרמינל. אחר כך התברר מתחקור החטופים שהמחבלים שמעו יריות וצעקו להם 'החיילים האוגנדים השתגעו, הם יורים, תשכבו'. הם לא העלו על דעתם שאלו חיילי צה"ל".

ההיתקלות הזו, כפי שסיפר בר-לב, שינתה כליל את תכנית המבצע: "התחילו יריות מאוד מסיביות ממגדל הפיקוח. מופז ואני התקרבנו, והתחלנו לירות על מגדל הפיקוח. היריות במחסום שינו את התכנית. הכוח התקדם צמוד לבניין, ויוני רץ חשוף, לא צמוד לבניין. באיזשהו שלב הוא נפגע. החייל הראשון שנכנס, אמיר עופר, בכלל לא ידע שהוא החייל הראשון. יוני צעק להם לנוע קדימה, למישהו היה מעצור, היה בלגן בחוליות, וזו לא עבודה של מפקדים. חיילים, מפקדים, המבנה המסודר נשבר. כל אחד רץ למקום שאליו הוא חשב שצריך להיכנס".

מה אתה עשית בשלב הזה?
"אני התקדמתי לכיוון המשך שדה התעופה, ואני זוכר שעמדנו בחוץ. ההערכה הייתה שבני הערובה יהיו בהיסטריה ויפרצו החוצה דרך החלונות. אני זוכר שהתחילו היריות. ציפינו לראות בני ערובה רצים החוצה, אבל שום דבר. לאחר מכן התחילו לפנות את בני הערובה, ואז ראיתי לפניי את חיל האוויר האוגנדי, מיג 21 בשורה ומיג 17 בשורה. שאלתי את מופז אם אני יכול לפוצץ אותם - ולא הייתה תשובה, כי הוא היה עסוק בלחימה עם מגדל הפיקוח. ניסיתי לעלות מול יוני, שלא ענה, כי הוא כבר נהרג בשלב הזה. לימדו אותנו שאם אתה לא מוצא אף אחד, אתה הרמטכ"ל בשטח. אחד החששות היה שהם ישתמשו במטוסים כדי לתקוף אותנו כשנמריא. החלטנו לפוצץ אותם עם טילי לאו, מאגים, מקלעי רימונים, והם התפוצצו כמו בסרטים. ככה חוסל חיל האוויר האוגנדי".
מה אתה זוכר מהדרך לארץ? עם אילו תחושות חזרתם?
"בדרך חזרה, כשהתחלנו להתקרב לגבולות הארץ, הטייסים שמו על רשת הקשר את קול ישראל. הייתה היסטריה מוחלטת. ההרגשה לא הייתה טובה. מצד אחד המפקד שלנו נהרג ואני מניח שרוב אלה שצוהלים בארץ, לא יודעים את זה. נהרגו בני ערובה, הייתה חסרה דורה בלוך. פרצי השמחה האלה, היו לי רגשות מאוד מעורבים. זו לא הייתה הרגשה נוחה. מצד אחד אופוריה ומצד שני המפקד נהרג, מצד שלישי בני הערובה, והשמחה בארץ. הייתה הרגשה מאוד מעורבבת. היה ברור לנו שנפלה בחלקנו הזכות להשתתף במבצע בסדר גודל כזה ויותר גדול מבחינת התהודה הציבורית. זה אחד המבצעים הגדולים, אם לא הגדול ביותר מהמבצעים הגלויים שעשתה מדינת ישראל".
אתה זוכר את השיחה האחרונה שלך עם יוני?
"השיחה שלי עם יוני הייתה מאוד עניינית. זה היה באופירה, העיר הישראלית בשארם א-שייח. טסנו לשם ותדלקנו. היה שם תדריך אחרון, ומכיוון שלא הייתי בטוח במאה אחוז מה קורה עם המיגים, אם לפוצץ אותם או לא, אני זוכר שניגשתי אליו ושאלתי אותו אם יש לי אישור לפוצץ אותם. הוא ענה שיש לי אישור, אבל קודם שאוודא שבני הערובה כבר על המטוסים".
איזה אדם הוא היה?
"הוא היה אמיץ מאוד. יצא לי להיות איתו תחת אש, וראיתי אותו מתפקד כאילו כלום. יוני היה בן-אדם מאוד רב-גוני. רק אחרי מותו, למשל, דרך הספר של מכתבי יוני, יכולתי לראות דברים שעברו עליו לפי המכתבים. להיות מפקד יחידה זו תקופה לא קלה. אתה לבד, אתה בודד, ובסוף לכל המערכת אין ברירה אלא לסמוך עליך ב-99%".

בר-לב מוצא הקבלה בין יכולות האלתור שנדרשו ממנו ומחבריו לאלה שהוא מצפה מראש הממשלה בנימין נתניהו, להפגין במשא ומתן עם הפלסטינים. "אני רואה כיצד מדינת ישראל הקטנה צלחה את מלחמת העצמאות, דילגה מעל שנות הצנע ויצאה כשידה על העליונה במלחמת יום כיפור והפכה למדינה חזקה, עם מיזמי סטארט אפ פורצי דרך, אנשי חינוך ואקדמיה מבריקים ורופאים מהשורה הראשונה", אמר בר-לב. "לצערי, נדמה לי שהתעוזה והיצירתיות שכל כך מאפיינות אותנו הישראלים, נשחקו בקרב המנהיגים שלנו. היום נחוצה לנו אנטבה מדינית שתציל את החלום הציוני מלהפוך למדינה דו-לאומית, ולצערי כרגע אני לא רואה שהממשלה וראש הממשלה שלנו בכיוון, לא בתחום החברתי ובוודאי לא בתחום המדיני.

"זה מטריד אותי לשמוע את ראש הממשלה תולה את האשמה בפלסטינים ומאפשר למדינת ישראל לצעוד לעבר הפיכתה למדינה דו-לאומית לא כי אני חושב שהפלסטינים לא אשמים בקיפאון אלא מכיוון שזו גישה תבוסתנית על רקע גודל השעה והמשימה. זה ביטוי לחוסר תעוזה ויצירתיות וכפי שאמרתי לראש הממשלה מעל בימת הכנסת, אני מקווה שיהיו לו האומץ לעמוד במבחן ולהפוך למנהיג היסטורי". בר-לב הוסיף: "ביחידה אומרים שרק המעז מנצח, ואני מקווה שכמו שיוני אמר ועשה, בסוף גם נתניהו יעז וכולנו ננצח. בינתיים, אני רואה את השליחות שלי בלהיות כאן ולא לתת לזמן לעבור ולנושא לרדת מסדר היום".