זה יותר משבוע שובתים רעב מבקשי מקלט ופליטים הכלואים במחנה המעצר סהרונים בנגב, במחאה על כליאתם הממושכת וחסרת התכלית. לפי דיווחים שונים, מבקשי המקלט בכמה אגפים החזירו את הארוחות שלהם כבר בשבת שעברה, ובשירות בתי הסוהר החלו בניסיונות לעצור את השביתה על ידי הפרדת השובתים אלה מאלה, ועל ידי מניעת הגישה לטלפון מהשובתים. לנוכח המדיניות הבלתי צודקת של מדינת ישראל כלפי מבקשי מקלט - מדיניות שרק הולכת והופכת אכזרית יותר ויותר עם הזמן - יש להביע תקווה שמאבקם הלא אלים והאמיץ של הכלואים רק יתרחב ויסלים, עד שלא יותיר למדינת ישראל ברירה אלא לשנות את דרכה.
בישראל כלואים כיום כ-2,000 מבקשי מקלט מכוח החוק למניעת הסתננות, אותו התחילה המדינה ליישם בשנה שעברה, וכעת עומד בפני בחינתו של בג"ץ. חוק זה מאפשר כליאה ללא משפט ולתקופה של שלוש שנים לפחות של כל מי שנכנס לישראל שלא כדין, בטענה שכליאה זו מרתיעה זרים אחרים מהגעה לישראל. עם זאת, המציאות מראה שתכלית זו לכליאה היא חסרת כל היגיון: מאז השלמת בניית הגדר בגבול הדרומי, מבקשי מקלט בכל מקרה לא יכולים להיכנס לישראל, כך שאין כל צורך להרתיע אותם מלעשות כן. מספר הזרים החוצים את הגבול ירד בחודשים האחרונים כמעט לאפס, ועומד על שבעה אנשים בחודש בשנת 2013.
אם כן, בהעדר תכלית הגיונית, כליאת מבקשי המקלט רק מבטאת את היסודות הרקובים של המדיניות הישראלית כלפי אוכלוסייה זו: אדישות מוחלטת לזכויותיהם של בני אדם, ונכונות תמידית להפקיר את חייהם.
נכונות להפקיר חיים בלי לשאול שאלות
יסודות בלתי ראויים אלה אינם דבר חדש - ומבט חטוף על אירועי השנה האחרונה מבהיר שכשהיסודות רעועים, ככל שממשיכים לבנות עליהם, כך המצב רק הולך ומתדרדר. כך לדוגמה, לפני שנה בדיוק ניהלה מדינת ישראל מבצע בשם "חוזרים הביתה", שבמסגרתו גורשו מישראל כ-700 מבקשי מקלט שמוצאם מדרום סודאן, כמחציתם ילדים. שנה מאוחר יותר, ועל פי המידע שנאסף בארגוני הסיוע, לפחות 22 מהמגורשים מצאו את מותם, בהם גם ילדים, ורבים אחרים ברחו מדרום סודאן לארצות שכנות.
מכוח אותה נכונות להפקיר חיים בלי לשאול שאלות, גויסו גם כל מנגנוני המדינה כמה חודשים מאוחר יותר, בספטמבר האחרון, על מנת למנוע את כניסתם של 18 מבקשי המקלט שנכלאו בין הגדרות בגבול המצרי. מכוח "הזכות" שלנו לעצום עיניים ולהפקיר חיים, לקחו החיילים בגבול מוטות ברזל ודחפו את מבקשי המקלט הללו דרך הגדר, ירו עליהם גז ומשכו אותם בחזרה אל שטח מצרים.
אותו חוסר אכפתיות הוא שאיפשר למדינה להשליך במשך שנים מבקשי מקלט בגינת לוינסקי שבדרום תל אביב ובשכונות עניות אחרות ברחבי הארץ, ללא אישורי עבודה וללא זכויות סוציאליות. איש לא שאל את עצמו במסדרונות משרד הפנים ובחדרי הדיונים המצוחצחים של הכנסת כיצד אמורים בני האדם האלה לשרוד או להסתדר, ומה תהיה ההשפעה של ההזנחה הזו על שכונות דרום תל אביב ותושביהן. "הזכות" לנהוג באדישות כלפי חירותם וחייהם של בני אדם ולכלוא אותם ללא סיבה וללא תכלית, אם כן, היא רק גלגול מאוחר של אותה "זכות" שניכסנו לעצמנו להפקיר חיים של אנשים עוד קודם לכן. להפקיר, לעצום עיניים, ולהמשיך לספר לעצמנו שאנחנו צודקים.
לצד המדיניות חסרת האחריות הזו, בתקשורת ובמשרדי הממשלה ממשיכים לזעוק שמבקשי המקלט הם פושעים המסכנים את ארצנו, את משאביה ואת כלכלתה. בחוסר תום לב ובאמצעות חקיקה ערמומית שכל מטרתה לתייג אוכלוסיה שלמה כאוכלוסיה של פושעים, גם הדביקו להם את התווית "מסתננים". מה שהם שוכחים לספר לנו, הוא שכל מדינות העולם מתמודדות עם סוגיית ההגירה, וישראל אינה יוצאת דופן מהבחינה הזו. יותר מכך, מה שהם שוכחים לספר לעצמם, הוא שהם מקבלי ההחלטות במדינה, הם נבחרי הציבור שהזניחו את שכונות דרום תל אביב במשך שנים, והם אלה שיכולים לשנות את המצב ולהתחיל לפעול בהיגיון.
בישראל חיים כיום כ-55 אלף מבקשי מקלט, שאת רובם המוחלט לא ניתן לגרש בשל חשש לחייהם במדינות המוצא. מדיניות מושכלת והגונה כלפיהם וכלפי תושבי שכונות דרום תל אביב תאפשר יצירת מציאות נוחה יותר עבור שתי האוכלוסיות, מציאות שאיננה מבוססת על שנאה, גזענות והסתה. בתור התחלה, לדוגמה, יכולה המדינה להעניק למבקשי המקלט אישורי עבודה ולאפשר להם לעבוד. כך היו יכולים להרוויח את לחמם ולא היו ישנים ברחובות דרום תל אביב. כמו כן, במקום להשקיע מיליארדים במתקני כליאה, ניתן להשקיע אותם בהבטחת שירותים סוציאליים וזכויות בסיסיות לאוכלוסיה זו, זכויות שיאפשרו לה להתקיים בכבוד ולא להצטופף בשכונות העניות ביותר בישראל.
אשר למאבקם של השובתים בכלא - מוטב יהיה אילו המדינה תחדל מניסיונה המיותר להצדיק את החוק למניעת הסתננות בפני בית המשפט, תכריז על ביטולו עוד לפני שיעשה זאת בג"ץ, ותשחרר את כל מבקשי המקלט הכלואים ללא סיבה. בניגוד למה שחושבים במשרד הפנים, "הזכות" להפקיר את חייהם של בני אדם ולנהוג באדישות מוחלטת כלפי זכויותיהם, אינה זכות לגיטימית. אילו הדמוקרטיה הייתה בראש מעייניה, הייתה המדינה מעניקה מקלט למי שזקוק לו, אך יותר מכך, הייתה נפטרת אחת ולתמיד מאדישותה המבזה כלפי זכויותיהם של מבקשי המקלט וכלפי חייהם של בני אדם בכלל, ומבטיחה שהזכות לכבוד תהיה חלקם של כל בני האדם שיש לה אחריות כלפיהם, בלי קשר למעמדם האזרחי.
יותם גדרון הוא סטודנט למשפטים ופעיל למען זכויות מבקשי מקלט בישראל
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il