מי נותן הערב בתיבת נח, די.ג'יי מתושלח?

די נח לכתוב על פרשת נח. נדמה לי כי לא יכולתם לצפות למשפט פתיחה מבריק מזה ממדור הסיפתח שייתן בכם, כופרים יקרים, מורשת ישר לפרצוף. הניחו לי לצאת מנקודת הנחה כי כולכם זוכרים מהגן את סיפורם המסעיר של נח, המבול והתיבה. את מה שהלך בתוך התיבה לא נתאר במדור דתי זה. די בכך שנציין כי זולת הזוגות ששהו בתיבה חרב העולם כולו - ובכל זאת הגענו לאן שהגענו.

אז מה אתם אומרים, ידידי, בסוגיית העל "סיפור נח - היה או לא היה?". האם צריך להאמין באלוהים כדי להאמין בסיפורי התנ"ך? ובכן, ממש לא. כלומר, ההפך הוא הנכון: גם אם מאמינים באלוהים, זה לא אומר שמוכרחים לקבל את סיפור נח כפשוטו. אני למשל (שרירותית אני לוקח את עצמי כדוגמא, אך האמינו לי, כל פעם ניקח אדם אחר) מאמין באלוהים גם כשאני ישן, אבל על סיפור נח והתיבה, איך לומר, לא הייתי חותם.

ברגע זה ממש עטים חברי האורתודוכסים על כתובתי האלקטרונית בזעם ותוהים על שום מה אני מדבר כפירה ברבים. מה שהם לא מבינים הוא כי ההתעקשות על דבר האמת ההיסטורית של סיפורי התורה איננה משרתת את אלוהים. להפך, היא עושה לו נזק. מטרת התורה איננה תיעודית אלא מוסרית. מי שיכלה זמנו באפולוגטיקה ובהסברים על דבר אמיתות סיפור המבול, במקום פשוט להתבונן במטאפורה ובמסר, יחטא לאמת. ייתכן שהיה פעם מבול - אין לי הוכחה שלא - אבל זה לא מה שחשוב לי כאדם דתי, כאשר אני לומד את פרשת נח. לעולם לא אנסה לברר מדוע אלוהים החריב עולם ובנה אחר, כמו היה ילד המשחק בפלסטלינה, אלא מדוע היה לו חשוב לספר שכך קרה.

* תסמונת דאום:
"בלי אבל ובלי חבל /בוא איתי אל הר עיבל".

* פסוקו של יום, הדור הבא:
אמר רבי יוחנן לתלמידיו: "החיים, מכנסי קורדרוי המה. שרוולי הרגליים כחיי התורה שמשרים נעימות. כיסיהם כמצוות שאורזות שכר בתוכם. ומקום החגורה כמקומו של אדם בגן עדן". שאלו אותו תלמידיו: "וקורדרוי למה, רבנו?". אמר להם: "זה גם אופנתי וגם לא מתלכלך בחורף".