הקומץ מציג: הלקח המוסרי

מאת ניצן חורש


מה שנחמד בטירוף שעוטף את קבוצת הכדורגל של בית"ר ירושלים, זה שהוא תמיד מוצא דרכים מקוריות לפרוץ החוצה. הטירוף הירושלמי מצליח להמציא את עצמו מחדש, בדיוק אחרי שחשבת שאתה כבר יודע הכל על תחמושת הפסיכיות של טדי ואזרחיו.

תקרית רוסו וגיבור התרבות החדש דוד פצע הציגה בפני העולם סיטואציה כמעט בלתי נתפסת בקיצוניות שלה. פרטי המקרה סבוכים, אבסורדים ושזורים להפליא: הכוכב הגדול מביא לשער ניצחון של קבוצתו, רץ בריצת הניצחון לעבר הגדרות, יורק על אוהד הקבוצה, אחד שמוזמן אישית למשחקים על ידי ההנהלה, שגורם להרחקת הכוכב מן המגרש, זוכה בעקבות כך לאיומי לינץ' מצד חבריו ליציע, מחולץ מזירת האירוע בשלום רק על ידי כוחות משטרה, ומאז הופך למרואיין הכי נחשק בתקשורת המקומית.

מה אין פה בסיפור הזה: חוסר סובלנות, קנאה, פנאטיות, יחסי אהבה-שנאה עם הממסד, מיתולוגיזציה של האספסוף, אלימות, לא מעט מהמאפיינים הבולטים של המורשת הבית"רית המפוארת. אם מפרקים את סיטואצית הרומן הרומנטי העסיסית הזו, מגלים שהיא מבטאת מצב די פשוט וברור: הקרע הגדול שנוצר בין בית"ר ירושלים החדשה לבין הקהל שלה. אם עד היום הטירוף היה הדלק של בית"ר, עכשיו הוא אוכל את המועדון מבפנים.

זה קרה כשבדרך מימק"א למימוש החזון האירופי, הקהל המסורתי של בית"ר נשאר מאחור. ואצלו אי אפשר להסתיר כלום: הוא לא מבסוט בעליל, מאחר שהקבוצה שמשחקת על הדשא היא כבר לא הבבואה שלו. ההזדהות העמוקה של הקהל הבית"רי עם המועדון התעמעמה, ודי בכך בכדי לאיים על המשך דרכו של המועדון על פי האידיאלים החדשים של העומדים בראשו. הקהל הבית"רי הוא היחיד בינתיים בארץ שאומר לא לעידן הכדורגל החדש, בדרכו הפרועה והמעוותת. אבל ההצהרה שלו, שאפילו אליפות לא תספק אותו בתנאים הקיימים, היא קריטית להבנה העתידית של בעלי קבוצות את מירקם היחסים בין הביזנס שלהם לבין לקהל. זו בטח לא אשמתם של גוטמן או של רוסו, אותם מבקש הקומץ לתלות בכיכר העיר, אבל משהו טוב עוד יכול לצמוח מהלקח שבית"ר מעבירה לאבירי הפיננסים של הכדורגל. או איך אמרו לנון ומקרתני: אי אפשר לקנות אהבה? כנראה שיש בזה משהו אחרי הכל.