דרישת הציבור שתהליכי קבלת ההחלטות הנוגעים לאיכות חייו ולרווחתו הכלכלית יתנהלו בשקיפות זוכה בימים האחרונים ליחס מנוכר ועוין של שרי הממשלה ושל הפקידות השלטונית הבכירה. לדעתם, ייטב לממשלה וייטב גם לאזרחיה אם ניהול ענייני המדינה ייעשה בחשאי, הרחק מן העין הציבורית. אין הם מתכוונים לניהול ענייני ביטחון - שאך הגיוני שחלקם יישאר חסוי - אלא גם לניהול ענייני הכלכלה שלה. היה זה פרופ' יוג'ין קנדל, יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה, שביטא את הדברים בבוטות, ללא כחל וסרק. "האיום הגדול על הכלכלה והדמוקרטיה", אמר קנדל בדברים שנשא לפני כשבוע וחצי בוועידת הנשיא, "הוא הדיון הציבורי בנושאים כלכליים".
אם היה מי שלתומו חשב שעמדה שערורייתית זו משקפת דעת יחיד בלבד, ושאולי הוצאו הדברים מהקשרם, באה ממשלת ישראל והזדרזה לפוגג מחשבה תמימה זו. מזכיר הממשלה הודיע שהממשלה דחתה, נכון לעכשיו, את יוזמתה של שרת המשפטים, ציפי לבני, להבטיח שקיפות בדיוני ועדת השרים לענייני חקיקה. מה שהיה הוא שיהיה: אין הנמקה, אין פרוטוקולים, אין לדעת מה זהותם של המשתתפים ואין לדעת על דפוסי הצבעתם. על הציבור להסתפק בתמרות עשן לבן, שיעידו כי ממשלת ישראל קיבלה החלטות כאלה או אחרות.
ואולי זה בסדר? שכן קיימים טעמים טובים לכאורה מדוע על ועדת השרים לחקיקה להצניע את דיוניה ולהסתיר את דפוסי ההצבעה של חבריה. בעוד ששרי הממשלה מנהלים את ענייני הממלכה על בסיס ניסיון עשיר וידע מקצועי רחב, הציבור נעדר את הידע הנדרש לשם קבלתם של הכרעות בעניינים אלה. לפיכך, מעורבות הציבור על בסיס ידע חלקי ולקוי, יש הטוענים, מחבלת בתפקוד היעיל של נבחריו. בעוד שמעורבות זו נושאת אופי פופוליסטי ומתלהם, הממשלה פועלת מתוך שיקול דעת ואחריות מקצועית. בקיצור, הממשלה יודעת טוב יותר מה טוב לאזרחיה.
נוסף על השיקולים אלה, יש שיוסיפו טיעון משכנע אף יותר. בבואם לקבל החלטות כבדות משקל, שרי הממשלה מודרכים על-פי שיקולים ממלכתיים שמביאים בחשבון את האינטרסים של כלל הציבור, על מכלול קבוצותיו ומגזריו. החיסיון המוטל על דיוני השרים מגן עליהם מפני קבוצות לחץ המבקשות לקדם את האינטרס הסקטוריאלי שלהן על חשבון האינטרס הכללי.
שתדלנות ברוטאלית
כל אלו טיעונים יפים - אבל הרלוונטיות שלהם לתרבות הפוליטית השלטת במחוזותינו מועטה ביותר. אחת התופעות המקוממות המאפיינות את הפוליטיקה הישראלית היא ההשפעה ההולכת וגוברת של בעלי עניין על גיבוש המדיניות הכלכלית של ממשלת ישראל ועל ניהולה. די אם ניתן דעתנו לקשרי הידידות המופלגים המתקיימים בין שועי הארץ לבין מנהיגיה כדי לפקפק ביכולתו של אתוס ממלכתי להדריך את נבחרי הציבור ומשרתיו; די אם ניתן את דעתנו לחדירה הלא-מידתית והברוטאלית של שתדלנים למיניהם לדיוני ועדות הכנסת, כדי להבין עד כמה חשופים חברי הכנסת לפגיעתם הרעה של גורמים אלה.
ועדת ששינסקי, שהתבקשה לבחון את נטל המס הראוי על הפקת נפט וגז טבעי בישראל, מספקת דוגמה מטרידה ואף מצמררת שממחישה את היקף הסכנה הנשקפת לדמוקרטיה בישראל. היה זה יובל שטייניץ, שר האוצר לשעבר, שסיפר לאחרונה כי בעת פעולתה של הוועדה (בשנת 2010), הופעלו עליו איומים גלויים ומרומזים מקרב שתדלנים שייצגו את חברות האנרגיה, וזאת במאמצים להניאו מכל פעולה המנוגדת לאינטרסים שלהן. "חששתי שיחסלו אותי" גילה השר - ונדמה שעדיין לא ראינו את סופה של הסאגה העכורה הזו. כך למשל, אין לדעת מדוע מסרב שר האוצר הנוכחי, יאיר לפיד, לחשוף דוח שהוכן על-ידי הכלכלן הראשי במשרד האוצר, ד"ר מיכאל שראל, המפקפק בכדאיות הכלכלית של יצוא הגז הטבעי מישראל.
אפשר שד"ר שראל יתגלה כאחד הצדיקים הבודדים בסדום, שכן זה מכבר התמסדה במחוזותינו התופעה הנפסדת של "הדלת המסתובבת". למול ענינו המשתאות אנו רואים כיצד רבים מאנשי הפקידות הבכירה במשרדי ממשלה וברשויות שלטוניות אחרות נוטשים את השירות הציבורי, עוברים אל המגזר הפרטי וזוכים שם במשרות המניבות משכורות מופלגות והטבות שכר נכבדות. לעיתים עולה החשד שפקידים אלה זכו במשרותיהם הנחשקות בתמורה על היחס הלבבי והאוהד שהם הפגינו כלפי מעסיקיהם העתידיים בעת שהם הועסקו במשרדי ממשלה שונים והופקדו על שמירת האינטרס הציבורי וקידומו.
בהינתן הנורמות הפוליטית הירודות השליטות במחזותינו, העדרה של שקיפות בתהליכי קבלת ההחלטות של שרי הממשלה ושל הפקידות הבכירה מהווה מתן עידוד להפקרות שלטונית של ממש. לא זו בלבד שהיעדר זה מקפח את האינטרסים של כלל הציבור, הוא גם פותח לרווחה את השער להשחתה גורפת של התהליכים האלה.
היה זה ג'ון ג'פרי סאקס, משורר אמריקאי מהמאה ה-19 שקבע כי "בדומה ליחס שלנו לנקניק, הכבוד שאנו רוחשים לחוקים הולך ופוחת ככל שאנו למדים יותר על האופן שבו הם נוצרו". ביקורת נוקבת. אך אובדן הלגיטימציה של החוקים אינו גזרת שמים; ניתן לשקם אותה אם נוכל להבטיח שקיפות בתהליכי חקיקתם. שקיפות זו יכולה לצמצם באופן משמעותי את השפעתם של שיקולים זרים על דפוסי פעולתם של שליחי הציבור בבואם לנסח מדיניות, לחוקק חוקים ולהתקין תקנות הנוגעים לאיכות חייהם ולרווחתם הכלכלית של האזרחים.
אין מדובר בתיאוריות מופשטות ואין מדובר בחלומות באספמיה. המעורבות ההולכת וגדלה של ארגוני החברה האזרחית בשנים האחרונות, הן בפיקוח על תהליכי קבלת ההחלטות של נבחרי הציבור והן בתהליכים עצמם, מניבה פירות של ממש. בניגוד לדברי ההבל שמנפיקים אלה המבקשים לראות בקביעת המדיניות הכלכלית פעילות שיש לקיים במחשכים, מעורבות זו אינה מהווה איום על הדמוקרטיה ועל הכלכלה; להיפך: היא מחזירה למושגים אלה את משמעותם הנאצלת והמקורית.
פרופ' יוסי יונה מאוניברסיטת בן גוריון עמד בראש צוות יונה-ספיבק שיעץ לראשי המחאה החברתית בנושאי כלכלה וחברה; התמודד ברשימת מפלגת העבודה בבחירות האחרונות לכנסת
לכל הטורים של יוסי יונה בוואלה!
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il