נשיא ארצות הברית לשעבר ביל קלינטון "נתפס" לפני כמה ימים כשהוא מותח ביקורת חריפה על הנשיא המכהן, ברק אובמה, "מאחורי דלתיים סגורות". הביקורת נגעה למדיניות הנרפית של ממשל אובמה כלפי מלחמת האזרחים בסוריה, והבחינה המדוקדקת (שלא לומר האנאלית) "האם קיימות הוכחות לשימוש בנשק כימי?" - בחינה שמנעה מהממשל האמריקני להתערב עד כה באחד הפשעים החמורים ביותר נגד האנושות בעשור האחרון, וגרמה להפקרתם של זקנים, נשים וטף לחסדי שמיים. פחות מיממה אחרי שקלינטון נכנס בו חזיתית, והבהיר שאם לא יתערב יצויר כ"אידיוט גמור" וכ"שפן", התעשת אובמה, לפחות באופן חלקי, והודיע כי תואץ הספקת התחמושת והנשק למורדים. מעט מדי ומאוחר מדי, אם נזכרים שעד כה כבר נהרגו כמאה אלף איש במדינה השכנה מצפון (על פי דוח של האו"ם), מתוכם יותר מ-5,000 ילדים.
נדמה לי שהתקרית הדיפלומטית עם קלינטון ממחישה היטב את הפער - שרבים מהעיתונאים בארץ ובעולם עדיין נוטים להתכחש לו - בין "אובמה: האגדה", לבין "אובמה: המציאות". המשוואה הראשונה מספרת סיפור בלתי-יאמן, על מנהיג שהשלם שבו גדול תמיד מסך חלקיו, שהרטוריקה שלו תמיד נמלצת והרואית, ושעצם עלייתו על דוכן הפוליטיקה העולמית משכתבת את ההיסטוריה לנצח, עם או בלי קשר למעשיו.
המשוואה השנייה מורכבת יותר וגלויה פחות. כדי לחשוף אותה, יש צורך באדם בלתי צפוי, ב"תותח רופף" (Loose Cannon), כפי שמכנים את קלינטון לפעמים בגלל נטייתו להתפרץ בזעם ולומר מה הוא באמת חושב. קלינטון שוב הבהיר ש"אובמה המציאותי", לא תמיד מצליח להעפיל במעשיו אל אוויר הפסגות הדליל של נאומי "אובמה האגדי".
צל מעיב על הקדנציה השנייה
הדיסוננס בין שני ה"אובמאים" יכול להסביר מדוע קיימת תחושה שחצי שנה לתוך הקדנציה השנייה שלו, עם הרבה פחות איומים פוליטיים והרבה הרבה פחות מה להפסיד, צל מעיב על הנשיאות של אובמה, והממשל שלו מרגיש כאילו הוא דורך במקום. העובדה שאינו מצליח להסביר בצורה משביעת רצון מדוע רשויות המודיעין מאזינות לאזרחים אמריקנים תמימים, ומדוע אוספים עליהם מידע ברשות הפרט; העובדה שעדיין לא סיפק הסברים מניחים את הדעת למחדל האבטחה של השגריר האמריקני שנרצח בבנגאזי; העובדה שפשוט אינו מסוגל לאחד בין הדמוקרטים לרפובליקנים כדי להעביר את המהפכה שהבטיח (בעיניים דומעות, אחרי הטבח הנורא בבית הספר בקונטיקט) בחוקי החזקת נשק חם בידי אזרחים - כל אלה מתחברים היטב לאמירות המהדהדות של קלינטון, שבעצם רק ממשיך את הביקורת שהעביר ("מאחורי דלתות סגורות", כמובן) נגד הנשיא המכהן כבר במערכת הבחירות הסוערת בין אובמה לרעייתו הילרי ב-2008.
מעריציו של אובמה - וכאלה יש מיליונים גם בישראל, במיוחד אחרי נאומו המלבב בבנייני האומה - נוטים בדרך כלל להעלים עין מהמגרעות הללו. כך, למשל, מעטים העיתונאים הישראלים שהזכירו לקוראיהם ולצופיהם שתפנית ה-180 מעלות שביצע לאחרונה במדיניות החוץ שלו (חיבוק מדיני חם של ישראל ונתניהו והפניית כתף קרה לשותפים הערביים), מעידה יותר מכל על כישלון מדיניותו בתחילת הקדנציה הראשונה - מדיניות שהתאפיינה במחוות כלפי מדינות ערב, ובנאום המפורסם בקהיר שבו פנה דווקא לאיראן עם יד מושטת לשלום.
קלינטון, שעל פי פרסומים בארצות הברית הסכים לתמוך בפומבי באובמה בבחירות האחרונות רק אחרי שזה התחייב להתייצב לצדה של הילרי בסיבוב הבא, זיהה את ההססנות של הטירון משיקגו כבר בראשית הדרך, והשבוע עשה לו שוב בית ספר. במקום שאובמה יכריז על שינוי המדיניות כלפי סוריה במקום ובזמן המתאימים לו, הוא נאלץ להתחקות אחר לוח הזמנים שמכתיב לו קלינטון. אובמה יצא מהתקרית הזאת גם חלש כמדינאי וגם מפוחד כפוליטיקאי. קשה להאמין שהסיוע המוגבל שהעניק יעצור את הטבח באופן מוחלט, וקשה עוד יותר להאמין שכאשר זה סוף סוף יקרה - אובמה יוכל לקחת את הקרדיט על ההצלחה, בדומה לקרדיט שקיבל קלינטון בשנות ה-90, כאשר התערב בהצלחה רבה במשבר בקוסובו.
אבל יותר מכל, מדובר בסוגיה של אופי. אובמה הוא הניגוד המוחלט של קלינטון. הכריזמה שלו מתבססת על משמעת חזקה ועל קרירות אליטיסטית, בעוד שזו של קלינטון מתבססת על יכולת לפתות את שומעיו. קלינטון האמין ביצירתיות ובעשייה תזזיתית, בעוד שאובמה אוהב לסרוק את השטח ולבחון את האופציות פעם ופעם נוספת לפני שהוא מקבל החלטה. לעת עתה, האמריקנים עדיין מאוהבים בקרירות הזהירה הזאת. נותר לראות אם היא תזכה גם לחיבוקה של ההיסטוריה.
לכל הטורים של אבנר הופשטיין בוואלה!
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il