מדינה יהודית, לפני הכול

תל אביב, 14 במאי 1948, ה' באייר תש"ח. ההמונים כבר מצטופפים סביב פתחו של מוזיאון תל אביב בשדרות רוטשילד. אל המקום מגיע דוד בן גוריון, מצדיע לאנשי ההגנה השומרים על הפתחים, ונכנס אל האולם בצעד בוטח. מעל במת המוזיאון הוא קורא: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

לרובנו, הקביעה כי מדינת ישראל היא מדינתנו של העם היהודי ברורה מאליה. רבים שואלים, מה הצורך בחקיקת אקסיומה שכזו ועיגונה בחוק יסוד, כמו בהצעה שהגשנו אתמול (שלישי)? אך לצערי, לא כך הם פני הדברים. בשנים האחרונות הולכת ומכרסמת ההכרה כי מדינת ישראל היא מדינה "יהודית-דמוקרטית". בארץ ומחוצה לה, הולכים ומתגברים הקולות הקוראים להפוך את ישראל למדינת "כל אזרחיה".

משמעות הפיכת מדינת ישראל לכזו, היא הפקרת עתידו של עם ישראל בידי גורמים זרים, שאט-אט יחלחלו פנימה וישנו את צביונה והנהגתה של המדינה. ישנה חשיבות עליונה להקים "סכר" בפני קולות אלו, ולהגדיר באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי - לפני הכול.

מתנגדי ההגדרה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי נהנים לחיות בהווה הנוח, ה"הו-כה-ליברלי-ופלורליסטי", ואכן זהו הווה קסום. אך עם כל זאת, אל לנו לשכוח כי ההיסטוריה לימדה אותנו את חשיבותה העצומה של העובדה הבאה: לעם היהודי צריכה להיות מדינה משלו. באלפי השנים בהן לא היינו עצמאים, למדנו על בשרנו את משמעות הפתגם "אם אין אני לי - מי לי". אל לנו לסמוך על עמים אחרים, אלא לקחת את האחריות הבלעדית על עתידנו.

יש כאלו שעכשיו יצקצקו בלשונם ויאמרו כי ההוויה "היהודית-גלותית" הזו אינה סיבה נכונה או מספקת לענייננו. ואכן, יש דברים בגו. לא רק הצורך בשרידות ובביטחון מגדיר את הצורך במדינה יהודית. חשובה אף יותר היא העובדה שמדינת ישראל היא זו שמאפשרת כיום את ההגדרה העצמית של העם היהודי. הכרזת העצמאות, אותה הזכרנו, נפתחת במילים: "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית". תפקידה של מדינת ישראל היא להמשיך בעיצובו של העם היהודי כעם חופשי בארצו, בה הוא מקיים את מורשתו ותרבותו היהודית, לאחר שזכות זו נשללה ממנו לאורך 2,000 שנות הגלות.

סיבה נוספת לחקיקת חוק זו, מבחינתי, היא הצורך לאזן את פרשנותו, הלעיתים מגמתית, של בית המשפט - בייחוד לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. מגמתיות זו נותנת לא פעם תעדוף לאופיה הדמוקרטי של המדינה על פני אופיה היהודי - והרי השניים צריכים לדור בכפיפה אחת.

חששם של מתנגדי החוק הוא כי הוא יפגע בזכויותיהם של אזרחי ישראל שאינם יהודים. אין סיבה לחשוש. כאשר עמלנו על נוסח החוק, עמד לנגד עינינו הצורך המהותי בשמירת זכויותיהם של כלל אזרחי המדינה, כמתחייב מאופיה הדמוקרטי של מדינת ישראל. מי שיעיין בנוסח החוק, יגלה שהוא מקפיד לשמור על זכויות הפרט כל האזרחים - יהודים ושאינם יהודים. סעיף 3(ב) לחוק קובע כי מדינת ישראל "מחויבת לזכויותיהם האישיות של כלל אזרחיה כמפורט בכל חוק יסוד". זכויות הפרט המעוגנות בחוקי היסוד: כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק לא ייפגעו בשום צורה. כמו כן, קובע החוק כי "המדינה תפעל לאשר לכל תושב ישראל, ללא הבדל דת או לאום, לפעול לשימור תרבותו, מורשתו, שפתו וזהותו".

כוונת הצעת חוק היסוד אותה הגשנו, היא בראש ובראשונה להגדיר בחוק את היותה של ישראל מדינה יהודית. הסיבות לכך נמנו לעיל. עם זאת, חשוב לעשות זאת תוך התאמה מלאה לעובדה כי מדינת ישראל הינה מדינה דמוקרטית. חשוב לעשות זאת תוך הגנה על זכויות המיעוטים החיים בתוכנו. אך הגיעה העת לקבע בספר החוקים של מדינת ישראל את הכרזתו של בן גוריון: "מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

ח"כ איילת שקד (הבית היהודי) הגישה אתמול יחד עם ח"כ יריב לוין את הצעת חוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il