חוק, הסדרים והסכמים נועדו לקבוע נורמות, מצוות עשה ואל תעשה, לעצב כללי משחק בחברה ולארגן את חיינו. אלא שלעתים - ונראה שכיום יותר מבעבר - הם משמשים גם כסות לעוולות, למעשי עושק ולאי-צדק. הם מהווים שכפ"ץ להרבה נבזויות וצעדים שרירותיים.
מה, למשל, היינו אומרים על מי שלקח מאיתנו הלוואה ואיננו רוצה להוציא כסף מכיסו כדי להחזירה? היינו אומרים שהוא גנב, גזלן ונוכל. אלא שבחסות "הסדר תספורות" שאליו הגיע עם הרשויות, הוא מקבל היתר שלא להחזיר כסף שלווה מקופות החיסכון שלנו, לעתים אף בלא ידיעתנו. אף אחד לא מעקל לו נכסים, איש לא מוציא אותו מהבית, כמו, למשל, לוקחי משכנתא שלא עומדים בתשלום ההחזרים. ולא תגידו 50 שקל, מאה שקל - מדובר במיליארדים.
ומה נגיד על מדינה שמכרה, לעתים בנזיד עדשים, נכסים השייכים לכלל אזרחיה (גז, מחצבים, תדרים או חברות ציבוריות) לתאגידים, מכאן ומחו"ל - שם נהנים מפירותיהם במקומנו, אזרחי המדינה? היינו אומרים שהממשלה עושקת אותנו, מנשלת אותנו מזכויותינו, מוכרת אותנו בזול. אלא שלממשלה יש "סמכות ורשות", ובשמם מותר לה לעשות דברים שהיגיון, שכל ישר וקורטוב של תחושת צדק היו מונעים.
מיהו הרזה ומיהו השמן עכשיו?
ומה היינו אומרים על מי שהבטיח לדאוג לשוויון בנטל, לפעול למען מעמד הביניים, לצמצם פערים, קרא לנו "אחיי העבדים" - ובסוף מטיל עלינו "העבדים" משא עוד יותר כבד? אחד כזה שעושה ההיפך מכל מה שאמר? היינו אומרים שהוא שקרן, נוכל, גנב דעת.
רק שהעוולות הללו נעשות בחסות הפוליטיקה והחוק, תחת העילה שחוק הוא דבר "אוביקטיבי" שיש לכבדו, שעה שחוקים רבים, או לפחות פרשנותם, נועדו - בעידן הציני שלנו - לשרת את הגורמים החזקים בחברה ולהעצים את כוחם. שהרי אם טובת הכלל הייתה נר לרגלי השלטון בעשורים האחרונים, לא היינו מידרדרים כל כך ברמת השוויון בין האזרחים, לא היו שופכים בקלות כזו את כספי חסכונותינו לבורסה, לא היו נבנות כאן פירמידות המאיימות ליפול על ראשינו ולערער את עתידנו.
כל זה נוצר בעבודת יד ובכוונת מכוון, בהחלטות שעברו ממשלות וכנסות, תחת הבטחות כזב על עושר שיחלחל למטה ואמירות משוללות יסוד על "איש רזה" (המגזר העסקי-הפרטי) הסוחב על גבו "איש השמן" (המגזר הציבורי). היום, כשהציבור צריך לממן את מחדליו של "האיש הרזה", ברור עוד יותר מיהו הרזה והשמן האמיתיים וכמה האמירה הזו של נתניהו היתה שקרית.
מדובר כאן במשחקי כוח ובכיפופי ידיים על חלוקת משאבים, ובמאבק על חלוקת העוגה בין אזרחי המדינה. המחשבה שהפגנות "מנומסות", גם אם יהיו ענקיות, יחוללו את השינוי, היא הטעות שהביאתנו עד הלום. כמה עשרות פנתרים השיגו בשעתם בשנות ה-70 הרבה יותר, כשהיו פחות מנומסים וקצת יותר מעוררי חשש. הם ערערו את הביטחון העצמי של הממסד, הפריעו, הציקו, הרעישו, טלטלו, עשו את הרצון להמשיך בסדר הקיים לבלתי אפשרי. זה היה לחץ מוכוון מטרה, שכאב הרבה יותר ממחאת ענק הפרושה על כל הארץ. החוכמה הייתה במיקוד. אמת, הממסד בעת ההיא היה פחות אטום וערל לב והיה נכון לערוך שינויים מהותיים במדיניות הכלכלית-חברתית - אך אין זה צריך לרפות ידיים, אלא להפוך את המחאה הנוכחית ליותר ממוקדת, כדי שתוכל להיות יותר חריפה.
עזרא דלומי הוא עורך במכון ממר"י לחקר תקשורת המזרח התיכון, חבר ביסו"ד (ישראל סוציאל-דמוקרטית) וב"כוח לעובדים"
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il