1. אני מחפש את העיתונאית סימה קדמון. איזה טור זועם על הוצאות העתק לחגיגות הנשיא. ביקורת כלשהי על מפגן החנופה המביך. ציוץ. משהו? אולי תצלום אוויר של בית הנשיא, המרכז האקדמי, חשבונית ההוצאות. לחינם אני מחפש. העיתון שפעם היתה לו מדינה והיום יש לו שמעון פרס, שומר את ביקורתו רק לאלה שהוא חפץ ברעתם. הנה מקרה הבוחן שמלמד על התנהלותו הבזויה של "ידיעות". לא מינהל תקין מעניין אותו, אלא פגיעה במי שיש לו חשבון איתו והגנה על החוסים בצילו, גם אם עבריינים מורשעים. זוכרים בכמה כותרות נשטפנו באשר למיטה המעופפת, כמה חצאי אמיתות ותוכחות צבועות? תודה לאל שיש לנו נשיא המלמד אותנו פרק בהלכות פרופורציה תקשורתית.
2. כמו בכל חצר חסידית, כמה טוענים בשמאל לכתר האדמו"ר. על אדמו"רותו של פרס קרא תיגר האדמו"ר החריף והבקי, נסיך היגון, יוסי שריד. אני צדיק ממנו, זועק שריד בכל הזדמנות. אני צריך לעמוד בראש החצר ולקבל קוויטאלך מהחסידים. זה שנים שהאיש מפרנס את דימויו הציבורי ה"נקי" באמצעות הטלת רפש באחרים, לאמור ראו כיצד הם מתנהגים, אבל אני, ובכן אני. לכו אחורה ובידקו: התבנית קבועה. ברבות מביקורותיו הארסיות הוא משלב עצמו כאנטגוניסט נצחי: פירוט מעשיו הרעים של מושא הביקורת, הגחכתו, התנשאות עליו, ואז שריד פונה לעצמו ומדווח שממש במקרה דומה הוא נהג אחרת. סדר הדברים יכול להשתנות. ניו ז'ורנליזם. חכמינו כינו זאת "מתכבד בקלון חברו" - המקושש כבוד לעצמו באמצעות הצבעה על קלון אחרים.
בשישי שעבר המתיק שריד עם קוראיו סוד מעברו: בשבתו כשר החינוך גילה שצ'רלס ברונפמן תרם רק 10 מיליון שקלים לקרן הנושאת את שמו, לעומת 170 מיליון שהמדינה השלימה מתקציבה. אכן, לא יפה. הוא הזמין את ברונפמן ונזף בו בנימוס. ברונפמן נעלב ושלח את רה"מ אהוד ברק שנזף בשריד. זה התגונן באומרו שרק עשה חובתו כשר חינוך. עד כאן הסיפור.
נמצאנו למדים שלא כפרס, שריד יודע לעמוד מול גבירים ולא חומד תרומות אישיות. ואני שואל, הכצעקתה? הסיפור הרי מלמד ששריד כיסה על הרעה שכן למעט הנזיפה, דבר לא השתנה. מדוע לא סיפר על כך אז? יפה טוען העיתונאי יואב יצחק שגם הקשר בין ברונפמן כתורם לבין אהוד ברק - ששריד טוען שלא ידע עליו - היה ידוע כבר אז. ומה באשר לתרומות למפלגת מרצ בזמן ששריד עמד בראשה? מזה לא נמנע הצדיק.
3. ולנשיא אחר. נאומו של ביל קלינטון הזכיר את נאומי פרס. לכאורה, קול ההיגיון. דוברים מהעולם ומהשמאל הישראלי מדברים תמיד בשם ההיגיון. להבדיל, גם חכמינו: "שניים אוחזין בטלית - זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי - יחלוקו". השקר הגדול, שבעקבו אנחנו מסובכים, לא מעט בזכות חזון אוסלו, הוא שזה תיאור המצב ביחס לסכסוך בינינו לשכנינו. בכל שבוע, חכם אחר ממועצת חכמי השלום מתאר כך את המצב. המהדרין מוסיפים שהאשם מוטל על ישראל. לו עשתה מחווה נוספת, כי אז היו שכנינו מתרצים.
אבל זה לא המצב. ביולי 2000 הציע ראש הממשלה אהוד ברק לערפאת הצעות חסרות תקדים. ערפאת סירב. קלינטון היה ע?ד. ב?2008 הציע ראש הממשלה אהוד אולמרט למחמוד עבאס (אבו מאזן) הצעות מופקרות ומרחיקות לכת עוד יותר; עבאס לא ענה. ב?2010 הקפיאה ממשלת נתניהו את הבנייה ביהודה ושומרון לעשרה חודשים. עבאס וחבורתו לא נענו. האמת היא שמעולם לא היה פה סכסוך "רציונלי" על טריטוריות. המאבק הוא קיומי. או אנחנו או הם. הוזי השלום מסרבים לראות את המצב לאשורו. מדוע ישנו דעתם אם הם מתקבלים בעולם בכבוד מלכים? בחסות אוסלו, התרוקן השלום ממשמעותו המקורית והפך לתעשייה שסוחריה מתכבדים בקלונם של אלה שאינם מוכנים לסכן את גורל ישראל.