ראיתי אותו לראשונה בחנות וינטג? במזרח ברלין ומיד היה לי ברור שאני חייב אחד כזה לעצמי. כאקססוריז. פריט נלווה אופנתי שיהפוך אותי לקוסמופוליטי: ידיד איראני.
קוראים לו מוחסן והוא הגיע לביקור בגרמניה עם אשתו וכמה חברים וחברות שלהם. בשלב שבו כל אחד סיפר מאיפה הוא, חשתי כאילו אני במושב פתיחה של כינוס הליגה הערבית: אחד מכוויית, שני ממרוקו, שלושה נציגים לאיחוד האמירויות, וגם שתי ירדניות. "ומאיפה אתה? הם התעניינו. "מישראל, עניתי בהיסוס, ולראשונה בחיי הבנתי איך זה מרגיש להיות שמעון פרס.
?פאק פוליטיקס?, הוא אמר בעיניים בורקות כששמע שאני מארץ הקודש, ?המנהיגים הם היחידים שיוצרים את כל הבעיות והמאבקים. אנחנו כבני אדם יכולים להסתדר מצוין, נכון??. "בטח, עניתי. ?אז אתה בא לשתות איתנו משהו בהוסטל שלנו??. ?בטח?, גימגמתי.
שעה אחר כך אנחנו יושבים יחד ומפצחים גרעינים, ולא כאלגוריה. שאלתי אותו מה דעתו על מה שקורה בבושהאר ובנתנז. הוא סינן שזה לא ממש מעניין אותו, והוסיף שבוודאי לא יותר ממה שמעניין אותי מה שקורה בדימונה. "לפי מקורות זרים, תיקנתי אותו.
שעתיים אחר כך, 2:30 לפנות בוקר, ואנחנו עומדים בתור המשתרך של מועדון הברגהיין של ברלין. מסביבנו כפור של מינוס 3 מעלות, מלפנינו טור בליינים, ובראשו סלקטור חסון ומבהיל. כשהגענו אליו הוא סימן לנו באצבעו להישאר בחוץ. אין מה לעשות, לא הצלחנו לטשטש את החזות האוריינטלית שלנו. גם ככה אף פעם לא הלך לנו עם כל הקטע של הסלקציה על אדמת גרמניה.
ומאז אנחנו חברים. כלומר בפלטפורמה שבה אנשים כמונו יכולים להיות כיום חברים: בפייסבוק. הוא מהנדס במקצועו, ודווקא לא מהנדס גרעין. בחודשים האחרונים אני מרפרף לעתים על תמונות שהוא מעלה לפרופיל. הוא יושב עם חבריו מטהרן, שותה בירה, מסתובב בגלריות, צופה במשחקי כדורגל, מטייל עם אשתו בהרי הזגרוס.
מה אתם יודעים חיים רגילים לחלוטין. רגילים עד כדי כך שהם עומדים בניגוד מוחלט לאופן שבו אזרחי איראן מצטיירים בעינינו. כי בואו נודה על האמת: בשנים האחרונות יצרנו לעצמנו דימוי חלול וקלישאתי של האיראני הממוצע. מעין קריקטורה חשוכה ופרימיטיבית. בראש איגוד הקריקטוריסטים עומד לא אחר מאשר ראש ממשלתנו נתניהו, אבל גם אנחנו נהנים לעשות קופי-פייסט למבט האוריינטליסטי והמתנשא הזה. אוהבים לדמיין לעצמנו אומה שלמה של פונדמנטליסטים, שונאי נשים, מתעבי קידמה, רוויי שאט נפש כלפי ערכים של ליברליות וסובלנות.
השבוע כתבתי למוחסן בפייסבוק. בירכתי אותו על בחירת הנשיא החדש רוחאני. הוא, מצולק מבחירות 2009, למוד קרבות מהדיכוי הברוטלי שליווה אותן, הביע שמחה מהוססת. העדפתי את הצבע הירוק המהפכני של 2009 ולא את הסגול הפשרני של 2013, כתב לי. העדפתי את רפסנג'ני או חתאמי, ולא את רוחאני. תראה המנהיג העליון חמינאי פסל מאות מועמדים לנשיאות ולא אישר למתמודדים מתונים לרוץ. רוחאני היה מבחינתו הרע במיעוטו. אבל גם מבחינתנו רוחאני הוא הרע במיעוטו, מהסיבות ההפוכות כמובן".
וכמוהו, המוני צעירים וצעירות איראנים רצו שינוי, וקיבלו אותו, גם אם לא בממדים שייחלו. אך הם חוגגים את הרגע, מציפים את רחובות טהרן באור אולטרה-סגול מסמא עיניים. אנחנו מפה תיעבנו את אחמדינג'אד, אבל הם הרבה יותר. חשקו שפתיים כשהוא הפיץ את ביטוייו הארסיים, והביעו בלבם כמיהה לעתיד נאור יותר. וכל זה לא מנע מאיתנו לשכפל לעייפה את הסטריאוטיפ הדוגמתי. אין ניואנסים, הכל רק מקשה הומוגנית. אין קצוות פרומים, הכל רק אומה חד-ממדית של שונאי יהודים.
אבל כנראה שכמו בכל דבר בחיים אנחנו מגדירים את עצמנו על ידי שלילת האחר: מקרי הדרת הנשים בישראל הולכים ומתרבים? אין בעיה, נצביע על הערבים האלה שסוקלים את הצעירות האומללות וכך נהפוך בעצמנו לסובלני שבעמים. יש בארץ ביטויים מקצינים של פונדמנטליזם מופרז? אה, בקטנה, נשלח זרקור אל עבר איראנים מזוקנים וכך נצטייר בעצמנו כמתקדמים יותר. כי אנחנו הרי הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. ולמי אכפת איך נראית אותה דמוקרטיה; העיקר להוכיח ששאר המזרח התיכון דיקטטורי.
אז בפעם הבאה שאתם מסתובבים באירופה או נכנסים לפייסבוק תיזהרו מלפגוש איראני. הוא עוד עלול לנפץ לכם את הקונספציה ולהוכיח לכם אבוי! שבסופו של יום אנחנו ממש דומים.