"אני לא יכולה לחיות בלי לחתוך. לא רוצה לחיות בעולם הזה. אז אני חותכת את עצמי. מפסיקה לכמה חודשים, מבינה שזה גדול עלי, וחוזרת לחתוך. התמכרתי לחיתוך. בכיתה ט', באמצע השנה, הסוד התגלה לאמא שלי. היא לקחה אותי לפסיכולוג. אבל המשכתי לחתוך, רציתי להיעלם מהעולם. הגעתי למיון בבית חולים לבריאות הנפש, ושלחו אותי לאשפוז בבית. לא הלכתי חודש וחצי לבית ספר ולא תקשרתי עם העולם. נולדתי מחדש. היום אני בגמילה. צעד צעד, כמו תינוק שלומד ללכת, אני לומדת להתמודד מול החיים. חוזרת לבית הספר ולחברים. קשה לי אז אני בוכה. רוצה לחתוך ומתאפקת. כבר ארבעה חודשים שלא חתכתי, ואני בן אדם חדש. אבל כל יום הוא מאבק מחדש. מאבק בעצמי".
היא בסך הכל בת 15. ילדונת חמודה בכיתה ט', שמסכימה לשפוך בפניי את הסיבה לפגיעה העצמית שלה. כמעט בלי נקודות ופסיקים היא כותבת לי במייל בפשטות איך ניסתה להתאבד כבר כמה פעמים, ואחרי שלא הצליחה, התמכרה לתחושה של חיתוך הוורידים. סימנים אדומים, כחולים ושחורים עיטרו חודשים רבים את פרקי ידיה. קריאה פרטית שלה לעזרה, בלי לצעוק באמת.
ג' היא רק חלק מתופעה מסוכנת: בני נוער שחותכים לעצמם את הוורידים בפרקי הידיים, לא תמיד מתוך רצון להתאבד: לא פעם הם ממירים את הכאב הנפשי בכאב פיזי, ואפילו מפיקים הנאה מהכאב הנורא. בשיחות איתם שבים ועולים ביטויים כמו "את לא מבינה איזו תחושה זאת" ו"זה נותן לי הרגשה טובה", גם בלי להסביר באמת למה. חוזר על עצמו גם הפועל "נגמלתי", השמור לעולם המכורים.
הם כואבים כמו רוב בני העשרה: מיחס של חבר או חברה, מחוסר הצלחה בלימודים, מפרידה מבן זוג ראשון. עולמם חרב עליהם בכל כישלון, גם אם הוא לא כישלון אמיתי. ואת המענה הם מוצאים בפגיעה עצמית, שלה הם מתמכרים. חלקם מוצאים באינטרנט בני נוער אחרים, שמכירים את התופעה כמוהם או שחוו אותה בעצמם. חלקם מופנים לטיפולים פסיכיאטריים ומצליחים להיגמל. לפחות לפרק זמן מסוים.
לפני חודשיים נכנסה לראשונה התופעה של פגיעה עצמית שלא לצורך התאבדות לספר האבחנות העולמי החדש של הפסיכיאטרים, DSM-5, והיא מוגדרת כהפרעה נפשית חמורה. "זו פעם ראשונה שהפסיכיאטריה מכירה בכך שיש אנשים שפוגעים בעצמם בלי שום כוונה למות", מסביר פרופ' גיל זלצמן, מנהל חטיבת ילדים ונוער במרכז לבריאות הנפש גהה של קופת חולים כללית, "היום אנחנו יודעים שאין קשר הדוק בין ההתנהגות הזו לבין התנהגות אובדנית, ורק מיעוט קטן של הילדים באמת ינסו להתאבד".
לדברי פרופ' זלצמן, ההתנהגות הזו אופיינית במיוחד לבני 24-13 שסובלים מהפרעת אישיות גבולית, ומופיעה יותר אצל נשים - פי חמישה מאשר אצל גברים: "ההפרעה הזאת מתאפיינת בחוסר יציבות בכל התחומים - חוסר יציבות רגשית, חוסר יציבות בזהות עצמית, חוסר יציבות ביחסים בין?אישיים ונטייה לפגיעה עצמית. המטופלות מתארות דחף שאינו בר כיבוש לפצוע את עצמן כדי להקל כאב נפשי. הכאב הפיזי שהן יוצרות בגוף כאילו מסיח את דעתן מתחושות דוגמת דיכאון, כעס או קנאה. לרוב מדובר בחתכים שטחיים בפרקי כף היד, בכל האמצעים. יש מטופלות שעושות זאת עשרות ואפילו מאות פעמים, וזה סבל אמיתי שמצריך טיפול".
השרוולים מסתירים את הסימנים
"את לא מבינה מה זו התחושה הזו אחרי שחותכים", אומרת א', "זה כמו היי שאי אפשר להסביר. כי זה לא סמים או משהו, אני לא עושה סמים, אבל כשאת חותכת את מרגישה שליטה על הגוף שלך. כאילו מגיע לך הכאב הפיזי הזה, כי את לא באמת שווה. ואז לראות את הדם נוזל על היד, זה מפחיד, האמת, אבל את מרגישה שאת עשית את זה, וזה הגיע לך, ומצד שני, את לא באמת הולכת להתאבד או משהו, אז זה בסדר. אני נשמעת לך מוזרה, נכון?"
היא עוצרת לרגע, כאילו מחכה לתשובה שאני לא באמת יכולה לספק לה. בת 14, נערה טובה מבית טוב, גדלה בעיר במרכז. לבושה בפשטות, מכנסיים קצרים, חולצה ארוכה - "השרוולים מסתירים את הסימנים, למרות שהם כבר היו אמורים לעבור".
ביקשה שלא אתעד כלום מהשיחה, שלא יהיו הוכחות. שלא "אלשין" עליה. מבטיחה לי שהיא הולכת לטיפול, שהיא נגמלת. "תשמעי, אני לא אוהבת את עצמי, מנסה להתחבר לחבר'ה בבית הספר, אבל נראה לי שאני לא ממש מעניינת אותם. מתעלמים ממני. זו תחושה כזאת ששונאים אותך, שלא אכפת להם ממך. וזה מרגיש נורא לבד. אז את רוצה להעביר את זה הלאה, לפיזי. אולי למשוך קצת תשומת לב, לא יודעת. מצד שני, אני מסתירה את זה עם שרוולים ארוכים, אז זה לא בדיוק להראות לכולם. עכשיו אני מנסה להבין איך אפשר לחיות גם בלי זה. האמת היא שגם חם לי עם שרוול ארוך עכשיו, בקיץ, אז אין לי כל כך איך להסתיר, וגם זאת סיבה להפסיק".
י', בת 13 מהדרום, מספרת שחתכה את עצמה ליד הוורידים לאחר שחשה מדוכאת. "זה הרגיש לי ממש דפוק לעשות את זה, אבל משום מה הרגשתי טוב בזמן שחתכתי. בכל פעם שאני קצת מדוכאת אני רוצה לעשות את זה, אולי התמכרתי לכאב. אבל אני יודעת שזה לא בסדר. אז מדי פעם אני חותכת, וזה גורם לי להרגיש קצת יותר טוב, וזה לא נורא כי לא יורד המון דם. אם אני חזקה מספיק אז אני לא חותכת, ומוצאת משהו אחר להוציא עליו את העצבים. טיפשי, נכון?"
גם בנים מגיעים למצבי הקיצון האלה, שבהם רוצים לחתוך את הוורידים "רק בשביל ההרגשה". כשד', בן 14 מהשרון, התחיל לחתוך את הוורידים, לפני כשנה, הוא לא הכיר אף אחד אחר שעשה את זה. "בכלל לא ידעתי שיש דבר כזה, אנשים שחותכים את עצמם. אני עדיין לא יודע מה גרם לי להרגיש כל כך רע, זה פשוט קרה".
הוא מגדיר את עצמו כילד לא כל כך ממוצע, שפשוט עובר תקופות קשות. "התחלתי לחתוך בלי שהוריי או אנשים אחרים ידעו את זה. בהתחלה זה היה יותר חריטות בעור מאשר חתכים, לא הגעתי למצב שדיממתי, ובתקופה ההיא גם לא השתמשתי ממש בסכין".
הוא הפסיק את החיתוך לפרק זמן מסוים, אבל חזר לחתוך. "זה התחיל להחמיר ולהיות יותר רציני, ועברתי להשתמש בסכין. אף אחד לא ידע על זה, אבל היועצת בבית הספר התחילה לחשוד. לאחרונה הצלחתי לעשות כמה הפסקות, למרות שהיה לי קשה מאוד, ובסופו של דבר חזרתי לחתוך. "סיפרתי לידידה שלי, אחרי שהתברר לי שגם היא הייתה נוהגת לחתוך את עצמה. אחרי כמה זמן סיפרתי גם לחבר טוב שלי. ואז עלתה בי המחשבה להתאבד, לא יכולתי יותר לסבול את העולם הזה".
ד' שיתף את ידידתו בכוונותיו להתאבד, והיא דיווחה ליועצת בית הספר. בשיחה אצל היועצת הוא הכחיש שהתכוון להתאבד, אבל נשלח לאבחון בבית חולים לבריאות הנפש. "בשיחה עם הפסיכיאטר סיפרתי לו הכל. הוא סיפר להוריי ושאל אותי אם אני רוצה להישאר לאשפוז, אבל לא הסכמתי. אז נתנו לי ללכת הביתה, בתנאי שאשאר בהשגחה של הוריי. כיום אני הולך לפסיכולוג פעם בשבוע. עוד מעט אני סוגר חודשיים שאני נקי".
הטיפול בהפרעה הוא טיפול פסיכולוגי, שבו מלמדים את הנערה או הנער לשלוט בדחפים ולשלוט בעצמם. זו טכניקה של מדיטציות זן שמקובלת בעולם, ויש טיפול קבוצתי וטיפול פרטני. העיקרון הוא שכאשר יש לנער או לנערה דחף לפגוע בעצמם הם יכולים לפנות למטפל, אבל אם חתכו את עצמם - המטפל לא מדבר איתם 48 שעות. מתברר שזה עובד מצוין.
"אחת המטרות היא ליצור אמפטיה בסביבה", מסביר פרופ' זלצמן, המתמחה באובדנות של בני נוער, "כשהנערה אומרת 'יש לי דחף', המטפל ידבר איתה. אבל אם היא חתכה, הוא לא ידבר איתה. דווקא כשלא נותנים גישה למטפל, הנערות מרגישות לבד ונמנעות מלחתוך את עצמן".
חברות אמיתית
במשרד החינוך מודעים לתופעה ומעבירים שיעורים מיוחדים כדי לתת לילדים את הכלים להתמודד עם הקשיים בדרך אחרת. "אנחנו מקפידים לאפשר לתלמידים לדבר על מה שמטריד אותם, לתת מענה לשאלותיהם ולסייע להם להבין מהי פגיעה עצמית ומהן ההשלכות המסוכנות של בחירה בהתנהגות כזאת", אומרת נעה טייך פייר, מ"מ מנהלת היחידה להתמודדות במצבי לחץ ומשבר במשרד החינוך.
"אנחנו מקפידים להגיד להם שלא יישארו לבד עם הכאב. שישתפו חברים ומבוגרים. שבכל מצב של מצוקה וקושי חשוב לחפש את הדרך להעלות שביב של תקווה. מסבירים שלכל בעיה יש יותר מפתרון אחד, ושמצבים בחיים הם זמניים והפיכים. וגם אומרים להם שדיווח על חבר במצוקה הוא לא הלשנה אלא הצלת חיים, ובתור שכזה, הוא בבחינת חברות אמיתית".
בתוכנית "כישורי חיים", המופעלת בבתי הספר מכיתה א' עד י"ב, הילדים מקבלים שעה מיוחדת, שבה דנים ביחסים בין?אישיים, בחינוך מיני, בכישורים חברתיים, בעבודה, בצבא, וגם בדרכים להתמודד עם מצבי לחץ או משבר. "המטרה היא לחזק את הערנות של התלמידים למצוקות של עצמם ושל אחרים ולשכלל את יכולתם לזהות אותן. בתוך זה נכללת גם התמודדות עם פגיעה עצמית, כגון חיתוך ורידים", אומרת טייך פייר.
גם ברשת הנושא גועש. בני נוער משתפים זה את זה בתחושותיהם ומעלים וידויים חושפניים, לפעמים בשמות בדויים, לפעמים בשמם האמיתי. כנרת רומנו עמית, מנכ"לית אפליקציית הפייסבוק "רמזור השגחה ואהבה", מספרת כי רק בשלושת השבועות האחרונים נמצאו במערכת האפליקציה 613 התרעות על משתמשים שעסקו בנושא חיתוך ורידים. אפליקציית "רמזור" מאפשרת להורים לבצע מעקב אחרי תכנים שמופיעים במסרים של ילדיהם: היא עוברת על המסרים של הילד בפייסבוק, סורקת מילים המוגדרות כ"בעייתיות" (שקשורות לאלימות, למצוקה רגשית, לשימוש באלכוהול או בסמים, להטרדות וכו') ושולחת להורים התרעה באי?מייל בכל פעם שמופיעה מילה כזאת.
לפני כמה שבועות פנתה למנהלי האפליקציה אמא לנערה בת 12, שסיפרה כי שמעה מבתה על תופעה של חיתוך ורידים, שנפוצה בין חברותיה. "הילדה הייתה בטוחה שאמה מודעת לתופעה הזאת. האם שאלה אם אנחנו מודעים לעניין", מספרת רומנו עמית, "בדקנו במערכת והזדעזענו לגלות שיש ריבוי התרעות על הנושא הזה אצל ילדים בני 13-12. ילדות שהחבר שלהן עזב אותן, ילדים שיורדים עליהם בכיתה או שעשו עליהם חרם. הם מוצאים פתרון בלחתוך לעצמם את הוורידים בידיים.
"ילדים מביעים את כל המצוקות שלהם ברשת, ובין השאר הם גם מספרים שהם חותכים את הידיים. כאילו הכאב הפיזי אמור להקל את הכאב הנפשי. פנינו לפסיכולוגים שאנחנו עובדים איתם, והתברר שגם הם לא היו מודעים להיקף הנרחב. מרגע שהעניין רץ באינטרנט הוא מתפשט כמו אש בשדה קוצים - מצד אחד ילדים שלומדים זה מזה, ומצד אחר כאלה שנותנים כוח זה לזה".
עם התפשטות התופעה הוקמה קבוצה בפייסבוק, שאותה מנהלים עשרה בני נוער, ואשר מאפשרת לנערים ולנערות לפרוק את כאבם בכתיבה ובדיבור, במקום לפגוע בעצמם. הקבוצה, המכונה "פרויקט פרפר", מציעה לבני הנוער לצייר פרפר על פרק היד ולקרוא לו בשם של חבר, חברה או מישהו קרוב, כך שאם יחתכו את הפרפר, זה יפגע באותו אדם. בדף הקבוצה מסבירים המנהלים שכאשר אדם עצבני, הדבר האחרון שעליו הוא יחשוב הוא אדם אחר שאכפת לו ממנו; אבל כשיביט ביד - הוא ייזכר במי שאוהב אותו.
פרויקט פרפר התחיל בארצות הברית, ולפני כחצי שנה נפתחה קבוצת הפייסבוק הישראלית. בני הנוער יכולים לפנות למנהלי האתר בלי למסור פרטים מזהים. "הרבה פעמים הם שואלים אם זה בסדר שיפרקו בפנינו", אומרת קים גזית מרמת השרון, המבוגרת במנהלי הפרויקט - בת 15, "אני מניחה שזה מתוך לחץ כזה, שאין להם באמת מושג מי אנחנו, ומצד שני מאוד נוח לפרוק בצורה הזאת. אנחנו לא נשפוט אותם, ואם אנחנו אומרים להם שאנחנו מבינים אותם, זה לא כמו מבוגר, שלא קרוב בכלל לגיל שלהם. אנחנו מאותו דור שלהם, זה יותר נוח כשניצב מולך מישהו כמוך".
קים וחבריה לא עברו הסמכה כלשהי לתמיכה בבני נוער. "אני לא יודעת איך התופעה הזאת התחילה", אומרת קים, "הפרויקט נוצר כדי לגרום להם להפסיק, ומפה התחלנו לעזור. הילדים לא כותבים מייד בהתחלה שהם חותכים, אלא מספרים שקשה להם, שמציקים להם בבית הספר, שיש להם משברים. לאט לאט הם מגיעים להודות שהם חותכים. בפעמים הראשונות רבים מספרים שעשו בסרגל מתכת סימנים לבנים, ושזה כאב. אחרי כמה פעמים הם עברו לסכינים ולסכין יפנית ובכל דרך אפשרית. הם חותכים בעיקר בידיים, אבל יש כאלה שחותכים ברגליים ואפילו בבטן".
עד כמה הסיפורים שאתם מקבלים מזעזעים אתכם?
"אנחנו כבר מכירים את התופעה, אז ברור שזה פחות מזעזע מאשר אותך, למשל. הייתה לנו ילדה בת 12, שסיפרה שכל היום מציקים לה ושהיא לא מרגישה שההורים שלה אוהבים אותה. נתתי לה את הפייסבוק האישי שלי ואמרתי לה שתדבר איתי בכל פעם שהיא צריכה לפרוק. אז במקום להוציא את העצבים ולחתוך את עצמה, היא מדברת איתי.
"היתרון שלנו ברור: אנחנו כמוהם. היה ילד בן 12 שסיפר שחברה שלו נפרדה ממנו, ושהוא מאוד אהב אותה, וזה גרם לו ממש לפגוע בעצמו. התחלתי להסביר לו שהוא עוד יגדל וימצא אהבה, משפטים אימהיים כאלו, והוא אמר שזה מה שכולם אומרים לו. אז סיפרתי לו על משהו דומה שפעם קרה לחברה שלי, שנפגעה מחבר, ואיך היא התגברה על זה, ואמרתי לו שהוא תמיד יכול לדבר איתנו כי אנחנו נותנים את כל האהבה שצריך, את ההרגשה שהוא לא לבד. אני חושבת שזה די עזר, כי הוא אמר לנו שהוא קיבל ביטחון ושהוא מרגיש יותר טוב".
צלקות על הידיים
מיקה וולף, בת 14 מהיישוב מתן, היא המנהלת האחראית של הפרויקט. "הגעתי לפרויקט דרך חברה שהייתה חותכת בעצמה. היא תמיד נראתה מאושרת, כאילו הכל טוב איתה, אבל פתאום ראינו צלקות על היד שלה. שאלתי אותה מה קורה, לא ידעתי מה זה הדבר הזה, והיא פתאום סיפרה לי שהיא חותכת את הוורידים. ניסיתי ככל האפשר להיות שם בשבילה, לעזור לה להגיע למקום טוב יותר. בדקתי איתה באינטרנט, ונדהמנו מהמימדים הגדולים של התופעה הזאת. דיברנו על כמה שזה לא הגיוני לעשות את זה, ואז היא מצאה באינטרנט קבוצה אמריקנית שנקראת 'פרויקט פרפר', והחליטה להקים אחת כזאת בארץ.
"זה מדהים לראות כמה פניות אנחנו מקבלים בכל יום מבני נוער שמבקשים להצטרף ולעזור. אנחנו לא מציבים מטרות כמו קבוצות רגילות שאוספות לייקים, אנחנו כאן רק כדי לעזור. יש לנו כבר יותר מ?4,000 לייקים, אבל זה לא העניין. בתור בני נוער, אני חושבת שאנחנו מצליחים להעביר את המסר שאנחנו מסוגלים לעשות שינוי ולהתמודד עם מצבים כאלה בצורה בוגרת".
כצפוי, המומחים לא משתגעים מהרעיון שבני נוער נטולי הכשרה מסייעים לנערים ולנערות במצוקה. "פרויקט פרפר בא מתוך כוונה טובה", אומר פרופ' זלצמן, "הבנות שהעלו את הרעיון התכוונו לסייע לחברות שלהן להימנע מחיתוך עצמי, לשמור על הפרפר ולא לפגוע בו. אבל באופן פרדוקסלי, בנות שכנראה סובלות מהפרעת אישיות גבולית החלו לצייר את הפרפר על היד ואחר כך לחתוך את עצמן באזור הקעקוע. בחודשים האחרונים זה הפך ממש לנגע, ראינו בבית החולים כמה וכמה מקרים כאלו. צריך לשים לב לסימנים המוקדמים לכך, ולנערים שמנהלים את הפרויקט אין הכשרה לכך".
"אלו כנראה מקרים שאנחנו לא מסוגלים להתמודד איתם", מודה מיקה, "מי שמדבר איתנו יודע שבכל רגע נתון אנחנו יכולים להתקשר לגורם מקצועי, כי אנחנו מחויבים לעזור. הייתה ילדה שאיימה להתאבד תוך כדי שיחה, והתקשרנו למשטרה. יש ילדים שלפעמים כל כך רע להם, שהם מציירים פרפרים על היד כדי להרוג אותם. בדרך כלל הם לא אלה שפונים אלינו, אלא חברים שלהם, שמספרים שהם לא יודעים איך להתמודד איתם. אנחנו תמיד מציעים לפתוח את זה, לפנות לעזרה, מנסים להסביר שהחיים שלהם טובים ושאפשר לעזור להם. בכל פעם שאני רואה ילד שהשיחה עושה לו טוב, זה עושה גם לי טוב".