לא באתי להיות בובה

את פינת העבודה של ח"כ אורלי לוי-אבקסיס (ישראל-ביתנו), בביתה השכור והצנוע בקיבוץ מסילות בבקעת בית שאן, מעטר דיוקנו של אביה, דוד לוי. בשבועות האחרונים, אחרי העימות המתוקשר שלה עם שר הרווחה מאיר כהן בדיון על דוח העוני, היא מתחילה להבין מה עבר על אביה, "בימים שהפך לשק חבטות בידי פוליטיקאים אחרים", כדבריה.
"איימו עלי כוחות בקואליציה, ולא יריב לוין (יו"ר הקואליציה - א"ו)", אומרת לוי-אבקסיס. "דאגו להבהיר לי שעומדים 'ליירט' אותי, לא הבינו איך חברת קואליציה מעזה לצאת נגד התקציב. אבל אני לא באתי כדי להיות בובה על חוטים. אני מכירה הרבה ח"כים בקואליציה שמפחדים לפתוח את הפה. הם רועדים מפחד".

את מורדת?
"לא מורדת, חוששת. אני יודעת שאם אצביע בכנסת נגד התקציב, יהיה לזה מחיר כבד. כשאתה נחשב למורד, לוקחים ממך את כל הכלים הפרלמנטריים, וכל מה שנשאר לך זה קריאות ביניים. אני זוכרת מה היינו צריכים לעשות בכנסת הקודמת כדי שחיים אמסלם מש"ס יוכל לנאום במליאה. הוא לא היה יכול להעביר חוקים, להגיש הצעות לסדר. לכן אני חושבת כל הזמן מה הדבר הנכון לעשות. אבל מה עדיף, שאשתוק?"
כשתקפת את שר הרווחה, לפני שיצאת בהפגנתיות מהמליאה, הוא השיב בזלזול שגם ככה תצביעי בעד התקציב. וכך באמת היה.
"תשמע, אני לא תמימה. אני יודעת מה זה משמעת סיעתית וקואליציונית, וידעתי שאצטרך להתפשר. אבל אפשר לשנות ולתקן גם בלי לשבור את המסגרת. שוחחתי אחר כך עם מאיר כהן, והוא חזר בו מהדברים שאמר, הודה בטעות. בסך הכל, הוא מסכים איתי ברוב הנושאים שהעליתי. הוא לא אהב את הפורום. אבל איזו ברירה הייתה לי? אפילו שאני חברת כנסת, לא הצלחתי לקבוע פגישות עם השרים הרלוונטיים. רציתי להביע השגות, להציע אלטרנטיבות, לדבר עם האנשים שחותמים על הצ'קים. הסכימו לקבוע איתי רק אחרי שהתקציב יעלה להצבעה. יש סעיפים שהבטיחו להוריד, ופתאום גיליתי שהם עדיין שם. בשביל מה אנחנו פה? זה מתסכל דווקא בגלל שאני באה מתוך הקואליציה, ויש לי אחריות גדולה.
"אתה יודע שאת הצעת התקציב קיבלנו רק בשבוע שעבר, שישה ימים לפני ההצבעה על חוק ההסדרים? במשך שבועות שלמים ניסינו לקבל את המידע הזה, כדי שיהיה מספיק זמן לדבר ולהציע חלופות, אבל למשרד האוצר, ואולי לעוד כמה גורמים, יש אינטרס שלא יהיה דיון מעמיק, ושהכנסת לא תעשה את עבודתה. פניתי למיקי לוי (סגן שר האוצר - א"ו), התחננתי שיעביר לי אפילו טיוטה. בסוף הצלחתי להגיע לזה מכל מיני הדלפות ממקורות שיש לי באוצר ומארגונים חברתיים שהצליחו לשים יד על המסמך".
ומה הרגשת כשראית את ההצעה?
"אכזבה גדולה. כשיאיר לפיד קיבל את תיק האוצר, חשבתי שיקרה כאן משהו טוב. אני עדיין חושבת שיש לו כוונות טובות, אבל משהו השתבש בדרך. אני לא רואה שום חשיבה מחודשת, שום יצירתיות. הכל תוכניות מגירה שפקידי האוצר ניסו להעביר במשך שנים ולא הצליחו. אומרים שלקחו מהעשירים? זאת בדיחה. לפקידי האוצר יש הרבה יותר כוח ממה שצריך להיות להם. הם מנהלים את המדינה, והאג'נדה שלהם מעוותת לגמרי. הם מסתכלים רק על כאן ועכשיו, אין להם ראייה לעתיד, אין להם חמלה חברתית".

אביגדור ליברמן נתן לך גיבוי, הוא ביקש מלפיד שאנשי יש עתיד ירדו ממך.
"קיבלתי ממנו גיבוי מלא. הוא אמר לי שאני מוזמנת להציע חלופות בתוכן הקיים, אבל לא לתקוף את המסגרת. אני מקבלת את זה, כי המדינה בגירעון וצריך להתנהל באחריות. הוא אחד שתמיד מוכן להקשיב, גם אם לא תמיד אני מצליחה לשכנע אותו. אני יודעת שאיווט מצטייר כדיקטטור. הרי קל לנו לחיות לפי הסטריאוטיפים הקבועים. יש לו מבטא מסוים, ומראה מסוים, והוא בא ממקום מסוים. אבל בוא תראה מה קורה לח"כים מיש עתיד: הפכו אותם למורדים רק בגלל שהם העזו למתוח ביקורת, והוציאו אותם מוועדות, וזה עוד כשהצביעו לפי ההוראות. אצלנו יש הרבה יותר חופש פעולה".
את אומרת שבתקציב אין חמלה חברתית, ועדיין, את חברה בקואליציה.
"הצלחנו להוריד כמה גזירות ולהסיר חלק מהעיוותים, ואנחנו עדיין נמצאים בתוך המאבק. בטווח הארוך, דרוש שינוי בתפיסה. כל היום מדברים על מעמד הביניים, וצריך לדאוג לו - מה שלא עשו עד עכשיו. אבל השינוי מתחיל מלמטה, מהעניים. אם יסרסו את הח"כים ולא ייתנו להם לדבר ולהציע חלופות, אז עדיף שנלך הביתה. זה דבר הרסני. צריך להראות שההנהגה באמת מחפשת חלופות ומקשיבה לציבור, ולא רק משלמת מס שפתיים. איך האנשים האלה מצפים שיאמינו בהם אחר כך?"

היא בת 39, התשיעית מבין 12 אחים ואחיות. שירתה בחיל האוויר, ואחר כך, בתחילת שנות ה-90, החלה לעסוק בדוגמנות, אחרי שסוכן ראה תמונה שלה בעיתון לצד אבא. השתתפה בפרסומות של עלית, הייתה דוגמנית הבית של מעצב השיער שוקי זיקרי ושל המאפר ירין שחף, ובד בבד השלימה תואר ראשון במשפטים במרכז הבינתחומי בהרצליה. אחר כך הנחתה תוכניות לייף סטייל בערוץ 33, בערוץ 1 ובערוץ 10 והגישה תוכנית ראיונות יומית ברדיו קול רגע בצפון.

את הקריירה הפוליטית החלה לוי-אבקסיס רק לפני ארבע שנים, אבל היא כבר שוחה היטב במים העכורים. בכנסת החדשה היא הקיבוצניקית היחידה (אמנם לא נולדה בקיבוץ, אבל לפחות מתגוררת בו עכשיו), והיא אפילו לא ידעה שהיא כזו. "נאלצתי תמיד להתמודד עם סטיגמת ה'דוגמגישה', והזכירו אותי בתור 'הבת של', אבל על התואר של אשת הקיבוצים היחידה במשכן בכלל לא חשבתי", היא צוחקת.

עם אביה, שר החוץ וסגן ראש הממשלה לשעבר, דוד לוי בן ה-75, היא מנהלת שיחות נפש "ארוכות ופילוסופיות". "יש לי כזה פרופסור בבית, אז אני לא אתייעץ איתו? אם לא הייתי עושה את זה, משהו בי לא היה בסדר. גם לאבא שלי יש ביקורת לא מעטה על הדרך שבה דברים מתנהלים כאן".

ועדיין, היא מודה, הילדות עם אבא פוליטיקאי הותירה בה צלקת. "הילדה שבי תמיד תישאר עם חוסר. את אבא היינו רואים רק בסופי שבוע, וגם אז לא היה לנו שקט אמיתי - כל הזמן היו באים אלינו הביתה אנשים מסכנים עם בעיות, ואבא אף פעם לא התעלם מהם. כילדה, זה היה מעצבן אותי. כל השבוע חיכיתי לשבת, וכשהיא כבר הגיעה, הרגשתי שלוקחים לי את מעט האבא שיש לי. אני כמעט לא זוכרת אירועים שאבא הגיע אליהם - תמיד היו ישיבות ממשלה או דיוני תקציב. באיזשהו שלב הפסקתי לצפות".

גם מחוץ לבית לא היה לה קל בגלל הייחוס המשפחתי. "היה בזה משהו מסרס. כשרציתי להנחות את טקס הסיום בתיכון, היה מי שאמר 'את חושבת שמגיע לך בגלל שאת הבת של דוד לוי'. אז ויתרתי. והיו עוד פעמים שלקחתי צעד אחורה. זו תחושה קשה בשביל נערה מתבגרת. אני לא מוכנה שהילדים שלי יעברו את זה ויוותרו על הרצונות שלהם בגללי".

ולמרות הכל, הלכת בדיוק לאותו כיוון כמו אביך.
"זה לא היה החלום שלי. פנו אלי מישראל-ביתנו ואמרו לי: 'את מדברת ומדברת ברדיו, אז הגיע הזמן שתפסיקי לדבר ותבואי לשנות'. היו לי שבועיים קטסטרופליים. בדיוק עמדתי לקבל חוזה בטלוויזיה, ולא ידעתי אם יש לי אומץ לנסות את הפוליטיקה. ליאור בעלי לא השתגע על הרעיון בהתחלה, ואבא אמר לי: 'את יודעת לאן את נכנסת, חשוב לי שתעשי את זה בעיניים פקוחות'. גם אחרי שהשבתי בחיוב, עוד התקשרתי ושאלתי אם אני יכולה להתחרט".

אם יש משהו שבוער בדמה עד היום, זה היחס לאביה. "זלזלו בו, עשו לו עוול. הפכו אותו לטרבל-מייקר. כילדה, אני זוכרת שהיינו משחקים קלאס, ובכל פעם שילד או ילדה לא הצליחו, הם היו מספרים בדיחת דוד לוי כדי לצאת גדולים. היום מעריכים אותו ומתגעגעים אליו, לאיש שתמיד עשה שיעורי בית ושאל שאלות, גם בנושאים ביטחוניים, למרות שלא היה ביטחוניסט. מתן וילנאי סיפר לי שכשאבא היה שם, הוא הרגיש שיש לו על מי לסמוך, והיה אומר: 'טוב שיש את דוד'.

"אני גדלתי על הסיפורים של אבא, איך הוא היה קם בארבע לפנות בוקר כדי להגיע ללשכת העבודה. הם היו מגישים שם את תעודות הזהות ומחכים מול אשנב כדי שייתנו לכמה מהם את הזכות לעבוד. הפקידים אפילו לא הסתכלו עליהם, היו רק מוציאים יד מהאשנב וזורקים על הרצפה את כל התעודות. יום אחד אבא שלי תפס את מי שעשה את זה בחולצה וצעק עליו: 'גם אנחנו בני אדם'. הוא נעצר לשבוע, ועיקלו להורים שלי את הטרנזיסטור. שם, במעצר, נולד דוד לוי המנהיג. הוא לא הסכים לקבל את היחס הזה".

ועכשיו ליברמן מריץ אותו לנשיאות.
"הקטע המצחיק הוא שלאחרונה, עם כל הכותרות שייצרתי, הזהירו אותי שאני מחבלת במירוץ שלו, כי יש שחקן חדש וחזק במגרש הפוליטי, עם 19 מנדטים, ואם לא אנהג בחוכמה הוא יוכל למנוע מאבא שלי להיות נשיא. אבל אי אפשר לקנות אותי. אבא לרגע לא היה רוצה שאמכור את האני מאמין שלי בשביל תפקיד כזה או אחר".
את רוצה לראות את אביך על כס הנשיא?
"בשביל הציבור - כן, מאוד. יהיה בזה צדק פואטי. אבל נדמה לי שיהיה לו קשה להיפרד מהשקט, מהשלווה ומהנחת שיש לו בחיים. הוא התרגל לטוב. אני לא יודעת אם הוא צריך את זה".
יכול להיות שאת מתחילה להזכיר את אבא שלך, עם כל המאבקים החברתיים?
"אומרים שרגישות עוברת בגנים, אז כנראה אני קיבלתי מנה גדושה, לטוב ולרע. יכול להיות שהצלחתי להסיר את הסטריאוטיפים שהיו על אבא שלי. יש בחברה שלנו פחות דעות קדומות, ועדיין, נשארו אנשים מסוימים שיש בהם משהו עקום. אני לא אעשה לאף אחד השתלת אישיות".

בתחילת השבוע, רגע לפני שחזרה לכנסת, נטלה לוי?אבקסיס פסק זמן והרצתה בפני בית הספר של בתה הבכורה, שחר בת 12 וחצי, על הסכנות האורבות בכבישים לקראת החופש הגדול. לה ולבעלה ליאור אבקסיס יש עוד שלושה ילדים: ניצן, בת 11 וחצי, יהודה כפיר, בן 6, והתינוק דוד זיו, בן שמונה חודשים.

"אני כמעט לא רואה את הילדים באמצע השבוע, וזה מטורף. בעלי מגדיר את עצמו עקרת בית. הוא מוסיקאי, והוא ויתר על המון דברים בשביל הקריירה שלי. הבנות שלי צופות בערוץ הכנסת, הן חושבות שזה כמו 'האח הגדול' - מעירות לי במסרונים על מה שאני לובשת וכותבות לי: 'אמא, זה לא מחמיא לך להתעצבן'. יהודה מתקשר אלי כמה פעמים ביום ואומר לי שאני יפה ושהוא מתגעגע. כשהבנות מתחצפות אלי, הוא מעיר להן".

היא נוסעת כמעט מדי יום לכנסת ובחזרה, עניין של שעתיים נהיגה לכל כיוון. "אני לא נשארת לישון בירושלים, ולפעמים אני יוצאת הביתה ב-11 בלילה ומגיעה כשכולם כבר ישנים. אני עדיין מיניקה בלילות. השינה שלי היא לא שינה, וזה רק הולך ונהיה יותר ויותר קשה. יכולתי להחליט שבשעה מסוימת אני סוגרת את הטלפון הנייד ומתנתקת מהעבודה, אבל אני לא מסוגלת. לקחתי על עצמי אחריות יותר גדולה מזה. אז הילדים מתלוננים, והמצפון מייסר.
"הפכתי את האוטו שלי למשרד. ארבע שעות על הכביש בכל יום - זה הזמן שלי לעצמי, לחשוב ולקבל החלטות. לפעמים כשאני סחוטה מעייפות ליאור הוא הנהג שלי. לפעמים זה זמן האיכות שלנו, ההזדמנות לדבר ולהתעדכן. בשביל הבריאות המשפחתית אנחנו שומרים שבת, ככה אין טלפון וטלוויזיה, יושבים לאכול יחד, מדברים, מתלוננים, יוצאים לטייל".

לא פשוט יותר לגור במרכז הארץ?
"גרנו בשכירות בתל אביב, אבל הייתי צריכה לסיים סמינריונים לאוניברסיטה, ולא היה מי שישמור על הבנות, אז עברנו לקיבוץ לשלושה חודשים כדי להיות קרובים להורים של שנינו. אני זוכרת שאבא שלי אמר לי אז: 'ילדים הם לא חפץ שאפשר לקחת במזוודה ממקום למקום'. אפילו המשכנו לשלם דמי שכירות על הדירה בתל אביב, כי מי בכלל חשב שלא נחזור אליה.

"החיים בקיבוץ מזכירים לי את הילדות שלי בבית שאן. לא צריך היערכות לוגיסטית כדי ללכת לגינה, הילדים יכולים להסתובב בחוץ, וחיי החברה שלהם לא מתחילים ונגמרים בפייסבוק, אפילו שלגדולות יש פייסבוק. אין כמו לגדל ילדים בסביבה הזאת. זה נותן לי שקט נפשי. לי, כילדה, זה היה טבעי, אבל כשגרתי בתל אביב הבנתי שזה לא מובן מאליו. אולי עוד נחזור יום אחד למרכז, כי הנסיעות באמת קשות. אבל רק כשהילדים יגדלו".

היא "אמא פרנואידית", כהגדרתה, ועוקבת אחרי כל צעד ושעל של בנותיה ברשתות החברתיות. "אני מרשה להן להתחבר רק לילדים מהכיתה, והאמת היא שאני מעמיסה עליהן קצת יותר מדי מידע על מה שקורה ברשת. יום אחד שחר כתבה לניצן 'ניצי פליצי', וניצן, בלי חשבון, דיווחה על תוכן פוגעני ודאגה שירחיקו אותה מהפייסבוק. כשקלטתי שאחת מהן מתכתבת בצ'אט עם חברה שלה, שגרה שני בתים מכאן, לא הסכמתי לזה. עכשיו נתתי להן לחזור לזה, כי חברה טובה של שחר עברה לאנגליה וככה הן ישמרו על קשר".

לוי?אבקסיס נמנית עם הח"כים הכי חברתיים ("לפעמים נדמה לי שמספר הטלפון שלי מופיע כשלוחה במשרד הרווחה"). בכנסת הקודמת היא הייתה חתומה על כ-120 הצעות חוק פרטיות, ואף זכתה ב"אות הפרלמנטר המצטיין" מטעם המכון הישראלי לדמוקרטיה. "כשנכנסתי לפוליטיקה, ידעתי שיורמו גבות. בהתחלה היו מציגים חברי כנסת עם התארים האקדמיים שלהם, ואני הייתי 'הדוגמנית לשעבר'. כעסתי, התאכזבתי, אבל אני חושבת שהפרכתי את הסטיגמה. היום שופטים אותי בצורה עניינית יותר. למרות שהבנות שלי היו שמחות אם הייתי עדיין מדגמנת, ככה הייתי נמצאת יותר בבית". תמיד יזכירו לך את הזכייה במקום ה?14 במצעד הפוליטיקאיות היפות בתבל. לוי-אבקסיס מחייכת. "אני מתרגשת יותר מאות הפרלמנטר המצטיין".

היא אומרת שמוזר לה להיות עכשיו חלק מסיעת הליכוד, שבה היה חבר גם אביה במשך יותר משלושה עשורים. "אני לא מסכימה עם הדרך של כולם שם". היה לה מוזר גם לשלשל שוב לקלפי את הפתק "מחל". "את ההצעות הראשונות ללכת לפוליטיקה קיבלתי מהליכוד, ומייד השבתי 'מה פתאום'. זה היה לי קשה מדי".
למה?
"כי אחרי שהצבעתי מחל ב?2003, הרגשתי שאריק שרון השתמש בקול שלי כדי לבצע מדיניות הפוכה. הוא קיים את משאל המתפקדים בנוגע להתנתקות והפסיד, והוא פשוט התעלם מהתוצאות. עבדתי אז ברדיו וניהלתי קמפיין שלם נגד ההתנתקות. זה היה הזמן שהבנתי שאסור שמפלגה מסוימת תהיה חזקה מדי".
אבל מהות האיחוד בין המפלגה שלך לבין הליכוד הייתה ליצור סיעה אחת גדולה וחזקה.
"זה בסדר שתהיה סיעה גדולה עם הרבה ח"כים, בתנאי שיהיה בה פלורליזם. ההיסטוריה מוכיחה שעדיף שהמנהיג לא ירגיש חזק מדי, כדי שיהיה קשוב".
אז מה השתבש לכם בבחירות האלה?
"חשבו כנראה שרק איראן חשובה, וזו הייתה טעות".
מצביעי הליכוד המסורתיים לא ידעו את זה?
"ימי מנחם בגין תמו. המצביעים השתנו. הם כבר לא הולכים באופן אוטומטי לפי העבר והמסורת, יש להם הצבעה עצמאית. לא כל הממשלות היו חברתיות, וגם הליכוד לא נשארה מפלגה חברתית מאוד, ושילמה את המחיר".
עכשיו מדברים על איחוד המפלגות. את בעד?
"אני מעדיפה לשמור לעצמי את דעתי בנושא הזה. בסופו של דבר, בין שתי המפלגות רב הדומה על השונה. זה כמו חברה-אם וחברה-בת. אל תשכח שגדלתי בבית של ליכודניקים. על הליכוד של פעם הייתי חותמת גם עכשיו: תנועה שדאגה שיישמע גם קולה של ישראל השנייה, שהוציאה את האנשים מהבלוקים והפכה אותם למעורבים בחברה. הביטחון העצמי של האנשים עלה. היה פרויקט של שיקום שכונות חברתי, אחד הדברים המבורכים שקרו במדינה. לא היה אצלנו בכיתה מישהו שלא ניגן על כלי כלשהו. היה בבית שאן טורניר טניס, והכל מסובסד. החלום שלי הוא לחזור לפרויקט ההוא. עם הזמן, התקציבים החלו להיאכל וללכת למקומות אחרים. זה לא שלא משקיעים משאבים, והתשתית קיימת. אבל הכל מפוזר בין תוכניות שונות ומשרדים שונים, אין סנכרון".

הגם שהייתה חברה בקואליציה הקודמת, טעמה לוי-אבקסיס מרורים מאנשי הליכוד. לאחר שנעדרה מהצבעה על הרפורמה בחוק המקרקעין בשנת 2009 נזפה בה מזכירת הסיעה הוותיקה, עליזה בראשי, לעיני כולם: "פרחה, תחזרי לדגמן". היא מודה שזה היה אחד הרגעים הקשים בקריירה הפוליטית הקצרה שלה. "חשבתי לעצמי: 'מה אני בכלל עושה פה ולאן הכנסתי את עצמי'. אני זוכרת שהסתובבתי וראיתי אנשים המומים, כולם חיכו לראות איך אגיב. נדרשו לי כמה שניות כדי לעכל שהיא באמת אמרה מה שאמרה. ישבו שם ראש הממשלה ושרים אחרים, ופשוט שתקו. מי שניגש אלי היה דווקא עמיר פרץ, שתפס אותי בשתי הידיים ואמר לי בתקיפות: 'בואי! צאי מפה ואל תעני!' זה היה מחזה סוריאליסטי".
היא התנצלה בפנייך?
"לא. היא אפילו לא ניסתה ליצור איתי קשר, וגם לא העזה להתקרב אלי מאז. זה בסדר, לפחות היא לא הייתה צבועה. גם מול שרים בממשלה היא התנהלה ככה, וחבל, כי גם כשאנשים בלחץ, חשוב לשמור על תרבות דיון. יכולתי להגיש נגדה תביעה אזרחית, אבל נשארתי במסגרת והתלוננתי בפני יו"ר הכנסת, והיא קיבלה אזהרה ונזיפה. אני מודה שציפיתי לעונש כבד יותר. בכל מקרה צריך הרבה יותר מזה בשביל לשבור אותי".

לפני שלושה שבועות, כשהח"כים מיש עתיד תקפו את לוי-אבקסיס, מי שיצאה להגנתה בצורה נחרצת הייתה דווקא ח"כ מרב מיכאלי מהעבודה. "לא הופתעתי מזה. אני מוצאת הרבה נקודות דמיון ומשתפת פעולה עם ח"כיות מכל קצות הקשת הפוליטית, מאורית סטרוק ועד זהבה גלאון. יש לנו שפה משותפת, גם אם אנחנו לא מסכימות על הרבה דברים".
את משתפת פעולה גם עם חנין זועבי?
"לא. אני חושבת שיש לה חסם פנימי שמקשה עליה לעשות את ההפרדה. אבל אני כן עובדת במשותף עם ג'מאל זחאלקה, עם עפו אגבאריה ועם דב חנין. במקרים רבים אנחנו מייצגים יחד את האוכלוסייה ש'נדפקת' בלא מעט תחומים".
את רואה את עצמך מועמדת לראשות הממשלה?
"לא מעט נשים מובילות מפלגות בישראל: שלי יחימוביץ', ציפי לבני, זהבה גלאון. מעניין שהתמורות חלות מהר יותר בצד השמאלי. אני לוקחת את החיים צעד אחר צעד. אני חושבת שאני יכולה להיות שרה, אבל זה לא חלום. אני רוצה להיות במקום שבו אשפיע יותר מהיום. כשארגיש שאין לי כוח לשנות, לא אהיה כאן יותר".