רעיון ההצטרפות האוטומטית אל מאגר האזרחים המחזיקים בכרטיס לתרומת איברים, אדי, יכול להישמע מבריק ברגע הראשון: הגדלת כמות התורמים תציל חיים, תסייע לחולים רבים וכו'. אבל אחרי שנייה נוספת של מחשבה אפשר להבין שמישהו כאן התבלבל: מדובר בעיוות של מעשה אשר אמור להיות מוסרי, ולא ייתכן שמדינה תרשה לעצמה להיכנס לקרביים של אזרחיה - תרתי משמע - עד כדי כפיית תרומת איברים.
מה בעצם מציעה הגב' יעל גרמן, שרת הבריאות? גרעין הצעתה הוא דאגה לחולים בפועל, אשר ייתכן מאוד שמתים בפוטנציה הם שיתרמו את האיברים החסרים להם. ומכיוון שמאגר התורמים הפוטנציאליים קטן מאוד, יש להגדילו בכוח. הפרסומים על כך שיש "רק" 720 אלף ישראלים כתורמים פוטנציאליים מגובים בהערה חסרת בסיס, שמספר זה קטן מאוד ביחס לפוטנציאל. ביחס למה וביחס לכמה? איש כמובן אינו שואל. כסף קטן.
התערבות המדינה בנושא תרומת האיברים, מלבד הבעיה המוסרית, עלולה לפתוח צוהר מסוכן גם לפריחת תעשיית הסחר הבלתי חוקי באיברים. לכך יש לצרף את ההתערבות העקרונית בחיי האזרח: אימרה נודעת המיוחסת לבניטו מוסוליני מספרת בעצם את רעיון הצטרפותו של כל נהג עם חידוש רישיונו למאגר התורמים: "האמת היא כי אנשים עייפים מן החירות". כל כך עייפים אנחנו מהחירות הבלתי מוגבלת של האזרח, עד כי חובה היא לרסן חירות זו, לשיטתה של השרה. במחילה על כבודה של גרמן, כותב שורות אלה חתום על כרטיס אדי, כרטיס מיוחד שבו התניה כי רק בנוכחות רב יוכלו לקחת את איבריי למאן דהוא, וזאת כמובן רק בהסכמת המשפחה. איש לא כפה עלי את הכרטיס, למעט תעמולה מוצלחת במיוחד המנגנת על הרגש הגבוה של האדם - הצלת נפשות.
האם קיימת הסכמה בדבר מיקומו של מעשה הנכונות לתרומת איברים במדרגות המוסר האנושי? האם אמונתו של אדם אינה מעוגנת במדרגות המוסר הזה? ממתי מעשה נדבה הופך לחובה המאלצת נהגים לסרב על פי מצפונם? ההרגשה המעיקה היא שחוקים מעין אלה לא רק שלא יעלו את מפלס מאגר התורמים, אלא ירחיקו את התורמים הפוטנציאליים.
עוד מוסיף בניטו מוסוליני: "המדינה מחנכת את בניה לאזרחות טובה; היא מעניקה להם מודעות למשימתם ומאחדת אותם". חיוב בחוק לתרומה מנוגד לערכים האזרחיים שאני מכיר. חיוב בחוקים בעניינים שהם מצפוניים לעילא ולעילא מכוון בדיוק לערכים שאליהם התכוון מוסוליני - ערכים עליונים בשם טובת המדינה.
ואי אפשר שלא לומר עוד מילה על כך שהאווירה הנוכחית רוויה התנגחויות אל עבר חלקים רבים בציבור. הוספת דלק בצורת חוק המכוון במהותו נגד ציבור המסרב מטעמים דתיים לתרום אינה מהסימנים המובהקים של מדינה נאורה וליברלית, המתרחקת מאש החוקים. ריבוי חוקים הוא סימן מובהק של חירות צולעת של האזרח. האזרח הטוב עייף מריבוי החוקים - ולא מן החירות.