אמנם בנימין נתניהו מציג עמדה המכווצת את הנזק שבהתבטאויות שרים וסגניהם נגד הפתרון של שתי מדינות לשני עמים המקובל עליו, אבל הבעיה מחריפה בזירה הפנימית והבינלאומית.
עמדת ראש הממשלה ברורה: קודם יש לנהל משא ומתן. אם יגיע להבנה עם הפלשתינים, ינהל מאבק דמוקרטי על לב חבריו בקואליציה ובציבור הישראלי בכללו לאמץ את פתרונו, שאינו מקובל על שרי הימין בליכוד ביתנו ובבית היהודי. גם נוח לו להציג את הדברים ברוח זו, שכן אלמלא כן יאמרו לו בני שיחו האמריקנים, ולאחר מכן הפלשתינים, כי בפועל המנדט שלו פגום.
יש שלוש רמות של הכבדה הנשאבת מתוך הקואליציה. הקלה שבהן היא כי ממילא המשא ומתן לא יעלה יפה. אבו מאזן הוכיח במגעים עם ראשי ממשלה מתונים כאהוד ברק ואהוד אולמרט כי פניו אינם להסכם המכונן שתי מדינות ממערב לנהר הירדן, ומדוע שינהג אחרת בנתניהו? כך מתבטאים נציגים מאוזנים של שרים וח"כי ארץ ישראל השלמה.
הכבדה רבה יותר עולה מן ההתנגדות הישירה למשא ומתן. אתמול היה זה תורו של נפתלי בנט להתבטא בלשון עולבת במשא ומתן. זו כבר אינה הערכה שהמשא ומתן לא יצלח - עמדה שאותה יכול נתניהו לקבל כהערכה סבירה - אלא הבעת דעה, שרצוי ומיוחל כי ייכשל במאמציו. זה בסדר מן האופוזיציה, אך בלתי סביר מבית, וכופה על הממשלה להפגין בארץ ובעולם את המחלוקת הפנימית בשורותיה. שכן סיעות כיש עתיד וכתנועה חייבות להגיב כפי שעשה אתמול יעקב פרי, וכבר מתנהל קרב ש' ב?ש', שר בשר.
העולם, שהתרגל להתנהלות התמוהה של הדמוקרטיה הישראלית, למד להשלים גם עם קלקול כזה. אך כאשר נשמעת התבטאות מהסוג של דני דנון - שבנט טרם הגיע עדיה, אך קרב אליה - כי בפועל הממשלה והעומד בראשה אינם רוצים כלל להגיע להסכם עם הפלשתינים, מדובר בנזק של ממש. מפני שייתכן כי אמירה זו טופלת על נתניהו אשמה שאין בה ממש; ואם לאו - היא חושפת סוד מדינה?ממשלה, שפוגע באמינותה ובכושר התמרון שלה כלפי האמריקנים, האירופאים ומדינות ערב. ממילא נתניהו חשוד כי אינו מעוניין בשתי מדינות לשני עמים, וזה אשרור מזיק לדברים.
מדוע שרים וח"כים מתבטאים בצורה אשר מנסרת את הפרקט שעליו מנהל נתניהו את המשא ומתן הטרומי? קוצר ראות. גם מבחינתם. גם מבחינת רצונם לקיים את הקואליציה. בסופו של יום הם כורתים את הענף שעליו הם יושבים. מחיר כבד מדי בתמורה לכותרת גדולה אך חולפת.