חברות משני עברי הגדר

לפני כשנתיים היכרתי במסגרת עבודתי את תמר. במונחים שלנו, הצעירים החילונים במרכז הארץ, תמר היא מתנחלת מהגרעין הקשה, שחזרה בתשובה ועברה לאחת ההתנחלויות בגב ההר מסיבות אידיאולוגיות. הפנייה לתמר נעשתה במסגרת המאמץ להקים פרויקט דיאלוג בין הנהגות צעירות בקרב צעירים מתנחלים שמגדירים את עצמם כציונים דתיים, ובקרב צעירים שמגדירים עצמם כשמאל ציוני, בדרך כלל בעלי זהות חילונית או יהודית-לאומית אך לא דתית.

הרעיון שעמד מאחורי הפרויקט היה מעשי, לא חיבוקים ורוחניות. הארגון שאני מנהלת מקדם מציאות של שתי מדינות, לפני או במהלך מו"מ להסדר קבע. המשמעות היא תמיכה בפינוי מרצון של התנחלויות עוד לפני הסכם סופי. האידיאולוגיה הזו חותרות תחת עצם האידיאולוגיה של תמר. הרציונל של הפרויקט היה שהקרע ב"עם", מונח חמקמק בפני עצמו, שהתרחש במהלך תכנית ההתנתקות מרצועת עזה ופינוי גוש קטיף ובעקבותיהם, עלול להרוס אותנו מבפנים, אם וכאשר נגיע ליום בו מפנים מאה אלף מתנחלים ולא רק 8,000.

שני הצדדים לא ששו להתגייס לפרויקט, ולקח זמן רב לקבל את כל האישורים ותעודות הכשרות לקיום דיאלוג שכזה. כל צד פחד שהצד "השני" ינצל אותו לאינדוקטרינציה ולעשיית הון פוליטי ותקשורתי. המתנחלים פחדו שאנחנו נציג אותם בתקשורת כמי שמוכנים לשקול להתפנות מרצון. אנחנו פחדנו שהמתנחלים באים כדי להטיף לנו, וכפי שאומר נפתלי בנט, "לחזק את זהותנו היהודית".

ב-20-30 השנים האחרונות התרחקנו כל כך, שחוסר האמון בין שני חלקי החברה - המתנחלים וכל היתר - הצמיח לא מעט כינויי גנאי. השמאל כינה את המתנחלים "פרופלורים", "מכשול לשלום", ואף הרחיק עד "סרטן בגוף האומה". המתנחלים מצדם קראו לכל מי שתומך בפתרון שתי המדינות "עוכר ישראל", "בוגד" ו"גיס חמישי", עד כדי כך שהמילה "שלום" עצמה כבר הפכה למילת גנאי. וכל זה כאשר שני ה"צדדים" הם בני אותו עם, אותה חברה ואותה דת.

"כל ישראל אחים", אומרים, ואני כנראה "אחות" של נפתלי בנט. אבל עד כמה ניתן ליצור חברות בין שני בני אנוש שתופסים את האידיאולוגיה האחד של השני כאיום הקיומי המשמעותי ביותר על המדינה?

תמר ואני חברות כבר שנתיים. חברות זו מילה גדולה. אנחנו מסכימות על לא מעט ערכים, כגון סולידריות חברתית, אחדות העם ופמיניזם (אף על פי שכל אחת כמובן מגדירה אותו מעט שונה ופועלת במגבלות החברה שהיא חיה בה). אפילו על ערך הדמוקרטיה אנחנו מסכימות, ולא רק בתיאוריה אלא גם בפרקטיקה - כיבוד לא אלים של כל הכרעה דמוקרטית, אפילו על עתיד השטחים.

עם זאת, אין בינינו שום הסכמה, וכנראה גם לא תהיה, בעניין גורל השטחים, ההתנחלויות והכיבוש. זה לא מפריע לי לראות בתמר אדם מאוד דומה לי בתשוקה, במסירות ובתחושת השליחות לקדם סדר יום אידיאולוגי וערכים שבעינינו הם נעלים. היא פועלת, כמוני, במרחב ציבורי הפוליטי ורוב הזמן בהתנדבות, מתרוצצת, מגייסת, משכנעת, מפיקה ומקדמת את מה שהיא מאמינה בו. במובן זה, תמר דומה לי יותר מרבים ממכריי מתוך הקו הירוק.

כבר מן ההתחלה, השוני בינינו היה בהיר ובולט. הדומה בינינו הוא זה שהיה מוטל בספק. אולם מסתבר שהדומה קיים, ואותו צריך לחזק. היכולת של תמר ושלי לקבל אחת את השנייה למרות השוני, שלפעמים הוא ממש מקומם, עומדת בבסיס היכולת שלנו לנהל ויכוחים דיאלקטיים ומניבי פרי. היכולת הזאת עומדת בבסיס השאיפה שלנו לחפש את המשותף ולחזק את הקשר בין קבוצות החברה הישראלית השונות לטובת החברה כולה.

הכותבת היא מנכ"לית תנועת "עתיד כחול לבן" הפועלת הפועלת להבטחת זהותה היהודית והדמוקרטית של ישראל באמצעות קידום פתרון שתי המדינות

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il