פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      תעזבו לנו את הציצי

      אחרי סערת ההנקה התורנית סביב שיווק הפורמולות בחדרי לידה, תוהה הילה קובו מה יותר מזיק - מטרנה שניים במאה, או הלחץ העל-אנושי להיות האימא המושלמת, גם במחיר סבל קשה?

      "אמהות יקרות, תעזרו לי להפסיק לראות כוכבים!!!", כתבה אימא טרייה בקבוצת פייסבוק פופלרית לאמהות לפני כחודשיים. "צריכה בדחיפות יועצת הנקה טובה. הקטנה בת שבוע, פצעה אותי בצד שמאל ואני צורחת מכאב בהנקה משם. מישהי הייתה עם כזו בעיה?". הפוסט קיבל עשרות תגובות שלא הותירו מקום לספק: אין ספק שלעוד מישהי (או שתיים, או אלף) הייתה כזו בעיה.

      פוסט אחר פורסם באותה קבוצה זמן קצר לאחר מכן, וביקר את יחסן של האחיות באחד מבתי החולים כלפי אמהות מיניקות. בין השאר כתבה האם הטרייה: "הלידה הייתה מדהימה. היא ינקה מייד אחריה, והייתי מאושרת. הגעתי למחלקת היולדות בערב וביקשתי שיקראו לי כשהילדה תתעורר. בשעה 2:00 התקשרו וקראו לי להאכיל אותה. גררתי את עצמי. אף אחד לא הכין אותי לשני הלילות שאחרי הלידה... השיא היה הלילה השני. הילדה רצתה רק על הידיים או על הציצי, ובעריסה היא רק בכתה. האחות של התינוקייה אמרה שאני כנראה לא מניקה כמו שצריך, הציעה לתת פורמולה ולחכות ליועצת הנקה בבוקר. הסברתי שאני רוצה להניק בשלב הזה. היא אמרה שבינתיים אני יכולה להניק, ובכל פעם שהילדה נרדמת על הציצי לשים אותה בעריסה כי אחרת זה מסוכן. וזה מה שעשיתי כל הלילה. החלטתי לגרור עד הבוקר עם ההנקה, ככה שבסופו של דבר לא נתתי לה פורמולה... אני אמנם לא התפתיתי להצעות של האחיות לתת לבת שלי תמ"ל (תחליף מזון לתינוקות) אבל אמהות צעירות שהיו שם בדיוק באותו מצב כן התפתו".

      הפוסט האחרון היה קורע-לב מכולם. ממש כך. אם טרייה פרקה את תחושותיה הקשות ימים ספורים לאחר הלידה. היא חזרה על תחושות הכאב שגרמה לה ההנקה, על פטמותיה המדממות, על חוסר השינה המתמשך, על הדאגה אם הילד מצליח לאכול מספיק, ובעיקר - על החשש התמידי מפני ההאכלה הבאה. כשפניתי לאותה אם באופן אישי וביררתי את מצבה לאחר כשבוע וחצי, נעניתי: "בינתיים אנחנו בצעדי תינוק, תרתי משמע. ההנקות השתפרו טכנית, עדיין נעזרת בכרית, יועצת ואוסטיאופת, וביום רביעי יש אבחון ללשון קשורה. הוא מקבל גם תמ"ל לאפשר לי חופש. אני לא נהנית במיוחד מההנקה, אבל פחות סובלת".

      מיתוס טבעיות ההנקה

      השבוע, כמדי כמה חודשים, התעוררה סערת הנקה תורנית. מנכ"ל משרד הבריאות, פרופ' רוני גמזו, הורה לאסור שיווק תחליפי חלב לפני הלידה ואחריה בתחומי בתי החולים או טיפות חלב על רקע מדיניות של עידוד הנקה מטעמי בריאות לאם ותינוק. שרת הבריאות גרמן תמכה בהוראה, אולם אחר כך חזרה בה, שינתה אותה במעט, והודיעה כי לא יבוטלו מבצעים והנחות על תחליפי חלב ברשתות השיווק, אבל ייאסר קידום מכירות שלהם בבתי החולים בלבד.

      החוויות האינטימיות המובאות למעלה הן סוג של תשובה בעיניי לפרופ' גמזו, לשרה גרמן, לתומכי הנקה אגרסיביים ולמתנגדי שיווק של תחליפי החלב. ראשית, הם מנפצים את מיתוס טבעיות ההנקה. כמעט כל הורה טרי לומד את השיעור המפתיע: בשבועות הראשונים לאמהות ההנקה אינה אידיליה, אלא פעולה סיזיפית, הכרוכה בתסכול, ולנשים מסוימות - בכאב פיזי קשה. רק לאחרונה למדתי כי קרוב משפחה בשנות הארבעים לחייו, היום עורך דין מצליח ובעל משפחה למופת, היה בסכנת מוות תמידית בינקותו. אמו לא הצליחה להניקו, יועצות הנקה עקשניות לא היו בסביבה בישראל של שנות השבעים - וגם לא תחליפי חלב. מכרים קרובים או רחוקים שהגיעו מאמריקה היו מקבלים פקודה למלא מטוס בתחליפי חלב ולשגרם לירושלים עם הנחיתה בבן גוריון. זה הציל את חייו.

      גם היום, תינוקות רבים מסוגלים לינוק רק אם עברו פעולה כירורגית המנתקת "לשון קשורה" ומבוצעת על ידי רופא. עד שמתגלה אם לרך הנולד יש לשון כזו - לפעמים שבועות אחרי הלידה בבדיקה אקראית - האם עוברת גיהנום. זו פרוצדורה פשוטה אמנם, אך נחיצותה שוב מעידה כי המשפט "הטבע יעשה את שלו" באשר להנקה אינו מדויק.

      מעניין כי בהנחיות עידוד ההנקה שלו, פרופ' גמזו, ככל הידוע לי, לא כלל בדיקת חובה לתינוק לאחר הלידה לבדוק אם יש מצב של "לשון קשורה", ולא הורה על הגדלה דרמטית של תקני יועצות ההנקה בבתי חולים והפעלתן מסביב לשעון במחלקת היולדות - דבר שהיה מסייע רבות לחברותיי מלמעלה. כלומר, קל מאוד להפציר בנשים להניק ולנסות להוציא מבתי החולים את התמ"לים, אבל השאלה היא מה קורה בשטח בעקבות זאת. כנראה שדברים שרואים משם, לא רואים מכאן; או לחילופין - לא מרגישים כשאין לך ציצי.

      התהייה השנייה שעולה בעקבות קריאת הפוסטים קשורה בשאלת הלחץ החברתי. איני שופטת כמובן את המניקות העיקשות, ממש כפי שלא הייתי רוצה שישפטו אותי על כך שבחרתי לא להניק, כשנולדה בתי לפני קצת פחות משנה. אבל אני כן מבקשת לתהות על הסיבות, הנסיבות, החינוך והאווירה שגורמות לאישה לדמם מהפטמות, לנשוך שפתיים, להתכווץ כולה - ולהמשיך להניק את צאצאה "בדרך הטבעית" כאשר מעבר לדלפק יש פתרון פשוט ולגיטימי.

      עזבו את מה שקרה השבוע. עצם קיומה של מדיניות "עידוד ההנקה" הזו - שנטפלת לנשים ברגעים הכי רגישים שלהן ומאיימת לערער את ביטחונן כאמהות צעירות עוד לפני שעשו חצי צעד בדרך הארוכה הזו - היא בעייתית. כשאתם קוראים את חוויות הנשים, מה נראה לכם מלחיץ יותר, מעצב אישיות, חודר יותר לנשמה ולעורקים ואפילו מסוכן יותר: לחץ סביבתי להיות האימא המושלמת והלא-מוותרת - או מבצע שניים במאה של מטרנה?

      MadWoman - לשאר הפוסטים בבלוג של הילה קובו