רופאים ודעות קדומות

לכל כיוון שאליו הסתכל אלון מדר בחדר הקטן שבו אושפז בבית חולים פרטי במרכז הארץ, הוא נתקל שוב ושוב במדבקה גדולה ומאיימת הנושאת אותו הכיתוב: "סיכון ביולוגי". המיטה, כיסא הגלגלים, כל עמוד ועמוד בגיליונו הרפואי - כולם נשאו אותה ההתרעה. גם אלון עצמו סומן: אחות מטעם בית החולים ענדה על ידו צמיד שהצהיר לעיני כל: "נשא HIV". "אני חייבת לעשות זאת", התנצלה, ומייד ביקשה גם מאמו של אלון, שהגיעה למקום ללוות את בנה לקראת הניתוח, לענוד על ידה צמיד דומה. כל הפצרותיהם של המטופל ושל אמו לא הועילו: מהרגע שבו סיפר לצוות הרפואי של בית החולים שהוא נשא - שמטופל זה שנים בקוקטייל התרופות המקובל נגד איידס - נתקף הצוות בהיסטריה. אפילו כששכב על שולחן הניתוחים, שמע את הרופא המרדים מתלונן באוזני חבריו לצוות: "למה לא העבירו אותו למקום האחרון ברשימת הניתוחים?" אלון הודיע מייד שהוא מסרב שהרופא הזה ייגע בו, ולמקום הוזעק רופא מרדים אחר. הניתוח עבר בהצלחה.

"זו היתה חוויה משפילה ומבזה מאוד", נזכר אלון, שהנגיף אובחן בגופו כשחי בניו יורק לפני תשע שנים. "כשהאחות התחילה לסמן אותי, הרגשתי עלבון צורב. הרגשתי שמתייחסים אלי כמו אל חולה סוג ב', שמתייגים בפומבי את מצבי הרפואי בלי שום הצדקה, רק בגלל בורות מקוממת. ידעתי שכבר היו בעבר מקרים קשים כאלה של תיוג ואפליה, אבל לא חשבתי שזה יקרה דווקא לי".

מדר, המכהן כיום כרכז השירותים החברתיים וכאחראי לתלונות על אפליה בוועד למלחמה באיידס, הוא אחד מנשאי ה?HIV הבודדים שהסכימו להיחשף בכתבה בשמם ולתאר את ההשפלה שהם חשים דווקא במקום שהיה אמור להיות עבורם הבטוח ביותר: המוסד הרפואי. תחקיר "שישבת" חושף עד כמה רחבה התופעה, ועד כמה גבוהות חומות הבערות והדעות הקדומות שבפניהן ניצבים נשאים וחולי איידס בישראל בבואם לקבל טיפול רפואי.

התחקיר מבוסס על שורה של תלונות ותביעות משפטיות תקדימיות, שהגישו בשנים האחרונות חולים וקרוביהם נגד גורמים שונים במערכת הרפואית; על עדויות של נשאים, רופאים ובכירים במערכת; ועל שיחות עם ראשי הוועד למלחמה באיידס, הגוף הציבורי החשוב ביותר בתחום המאבק לקידום זכויותיהם של חולים אלה. השורה התחתונה ברורה: הפחדים והסטיגמות השליליות גורמים לאנשי המקצוע להתנהל לא פעם באופן שאינו מנוגד רק לידע המדעי שבידיהם, אלא גם לאתיקה הרפואית ולחוק זכויות החולה.

כל הגורמים המוזכרים בכתבה מודים כי אפליית נשאי HIV בישראל מקיפה את כל סוגי המוסדות הרפואיים, החל בבתי החולים הציבוריים והפרטיים, דרך מרפאות קופות החולים וכלה במרפאות כירורגיות פרטיות ובקליניקות של רופאי שיניים. מנכ"ל משרד הבריאות, פרופ' רוני גמזו, כבר הודיע בעקבות ממצאי התחקיר כי הוא שוקל לפרסם, לראשונה, חוזר שיעגן ויסדיר את אופן הטיפול הראוי בנשאים ובחולי איידס.

נגיף ה?HIV התגלה במערב ב?1981. הנגיף פוגע במערכת החיסונית בגוף, שאחראית למלחמה במחלות ובזיהומים. כבר כמעט עשרים שנה מקבלים הנשאים טיפול רפואי של כמה כדורים במינון יומי ("הקוקטייל"), שמצליח להאט באופן משמעותי את קצב ההתרבות של הנגיף, וכתוצאה מכך מונע את פגיעת המחלה. למעשה, איידס לא נחשב כיום למחלה קטלנית וחשוכת מרפא, אלא למחלה כרונית, שנשאיה נזקקים לטיפול קבוע. תוחלת חייהם הממוצעת במערב כבר מתקרבת לתוחלת החיים הממוצעת של האוכלוסייה הבריאה. כשהנגיף מצליח לתקוף את המערכת החיסונית (אם מכיוון שהנשא לא מקבל תרופות או מסיבות רפואיות אחרות) והיא כושלת, הנשא הופך למעשה לחולה באיידס. המחלה עצמה מביאה לתופעות ולמחלות קשות, חלקן קטלניות.

"המצב היום הוא שנשאי HIV זוכים לטיפול תרופתי שמאפשר להם חיים ארוכים באיכות חיים גבוהה", אומר יו"ר הוועד למלחמה באיידס, ד"ר יובל לבנת. "זו מחלה כרונית, לא סופנית. אבל למרבה הצער, ההטבה הניכרת בטיפול הרפואי אינה מלווה בהטבה מספקת ביחס שמקבלים החולים מצד החברה בכלל, ומצד חלק מהרופאים בפרט. הם עדיין סובלים מסטיגמה, מניכור ומהדרה".

הסטיגמות השליליות החלו בשנים הראשונות של התפרצות המחלה במערב, שבהן היא זוהתה בעיקר עם הומוסקסואלים ונרקומנים. ההידבקות במחלה יוחסה באופן סטריאוטיפי למתירנות מינית, והיחס לנשאים היה כאל מצורעים. התקדמות המחקר לאורך השנים הוכיחה כי השהייה לצידם וקיום מגע פיזי עימם אינם מסוגלים לגרום להדבקה; נגיף ה?HIV לא מועבר באוויר, במזון או באמצעות בעלי חיים כגון יתושים, אלא רק במגע ישיר עם נוזלי גוף נגועים - דם, זרע או חלב אם. כיום, 98 אחוזים ממקרי ההידבקות באיידס בעולם נגרמים מיחסי מין לא מוגנים.

על פי נתוני משרד הבריאות, במדינת ישראל חיים כיום 6,057 נשאי HIV וחולי איידס. מאות מהם, על פי ההערכות, נפלו קורבן לפגיעה בפרטיותם, ספגו הערות פוגעות, סומנו באופן משפיל, הושמו בבידוד או אף נמנע מהם טיפול - וזאת, כמובן, ללא שום הצדקה רפואית. במרבית המקרים, נובעת האפליה מבורות עמוקה ומסטיגמות שליליות בנוגע למחלה ולחולים בה, שעדיין רווחות אפילו בשורות הקהילה הרפואית. על פי בכירים במערכת הרפואית, לא רק שהתופעה טומנת בחובה פגיעה רגשית ונפשית בחולים, אלא שהיא גם עלולה לגרום לפגיעה בבריאות הציבור: תחושת הבושה של החולים עלולה לגרום להם לנסות ולהסתיר את דבר מחלתם מעיני הצוות הרפואי, ובכך להעמיד בסיכון מוגבר לא רק את עצמם, אלא גם את הרופאים המטפלים בהם, ואנשים נוספים בסביבתם. "יש אינטרס ציבורי ברור שהנשאים יספרו על מצבם הרפואי לפני כל טיפול", מסביר ד"ר דני אלבירט, רופא בכיר במערך האימונולוגיה והאיידס בבית החולים קפלן ברחובות. "אם חולה יודע שהוא נשא של מחלה מידבקת, למידע הזה יש חשיבות גדולה - גם לעצם הטיפול הרפואי בו, וגם לטובת השמירה על בריאות הציבור".

"זו חרדה שמתחילה בבתי הספר לרפואה", אומר ד"ר איציק לוי, מנהל שירות איידס ומחלות מין בבית החולים שיבא בתל השומר. "אנשים נכנסים מראש לבתי הספר לרפואה עם חרדה מהמחלה הזו, והחרדה הזו הופכת אותנו לדי דבילים, סליחה על הביטוי. יש אמנם שיפור עצום לעומת המצב לפני עשור, אבל גם בשנתיים האחרונות נתקלתי במקרים של מטופלים שהיו צריכים לעבור ניתוח במרפאת שיניים או אצל כירורג כללי, ודחו אותם שוב ושוב בתירוצים שונים. אף אחד הרי לא טיפש כדי להגיד את הסיבה האמיתית לדחייה, אבל העובדה היא שדחו אותם במשך חודשים. בשוק הפרטי, הרופאים פוחדים על הקליניקה הפרטית שלהם, הם יודעים שאם יטופל חולה איידס, אז הלקוחות עלולים להירתע ולהפסיק לבוא. הדבר הזה בולט במיוחד אצל רופאי השיניים והגינקולוגים".

ד"ר אלבירט מסכים כי "הבורות והסטיגמות שרווחות בציבור מחלחלות גם לחלק מהרופאים, והן שגורמות לדחייה של מטופלים נשאי HIV". לדעה זו שותף גם עו"ד עדי ניב?יגודה, מומחה למשפט רפואי בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב: "הדמוניזציה האגרסיבית שנעשתה לנשאים והתווית החברתית שהוצמדה לנשאים חצו מזמן את הגבולות המקצועיים ודחקו הצידה את הידע המדעי של הרופאים. לא פעם, הטיפול בנשאים מציב את הרופא מול עצמו ומאלץ אותו להתמודד עם פחדים ועם דעות קדומות. כל אפליה במערכת הבריאות היא חמורה, אבל אפליה שמתבססת על סטיגמה חברתית או על דעה קדומה חמורה שבעתיים, ואפילו מסוכנת".

בדעה דומה מחזיק גם פרופ' צבי בנטואיץ', הרופא הראשון בישראל שעסק ברפואת איידס והקים את המרכז לטיפול במחלה בבית החולים קפלן. "זו תופעה חברתית, שהרופאים לא מחוסנים בפניה", אומר פרופ' בנטואיץ', המשמש כיום יו"ר ארגון "רופאים לזכויות אדם", ומנהל המרכז למחלות טרופיות ואיידס באוניברסיטת בן?גוריון. "איידס היא עדיין מחלה לא לגיטימית. הציבור עדיין לא הפנים את השינוי המהותי שחל בשנים האחרונות בכל הנוגע למחלה, ועדיין רואה אותה כקטלנית וחסרת טיפול. לצערי, קו המחשבה הזה זולג גם לרופאים, למרות שהם אמורים להיות מצוידים בידע. אפשר לספור על כף יד אחת את מספר הרופאים בעולם שנדבקו ממטופלים, אבל התדמית והאלמנט הלא רציונלי הם הדומיננטיים אצל רופאים רבים. הם מכתיבים התנהגות שקשה להבין".

משרד הבריאות הינחה בעבר את הרופאים בישראל כי בכל הקשור לכללי הסטריליות ולבטיחות הטיפול אין לטפל באופן מיוחד בנשאי HIV ובחולי איידס. הוא קבע כי כללי הבטיחות הרגילים - שכוללים הקפדה על חיטוי ולבישת כפפות בעת טיפול חודרני - מספיקים בהחלט גם לטיפול בנשאים. "אין לסמן את הרשומה הרפואית של נשא HIV או דגימות נוזלים מגופו בסימול מיוחד", הורה ב?2011 ד"ר זוהר מור, אז היועץ לראש שירותי בריאות הציבור בנושא שחפת ואיידס. "אין סיבה לנתחו אחרון מבין רשימת המנותחים שנקבעה לאותו יום ואין לאשפזו בחדר בידוד בשל היותו נשא או חולה איידס... אמצעי הזהירות השגרתיים שנקבעו מבטיחים טיפול באמות מידה מקצועיות גבוהות וממלאים תפקיד חשוב בשבירת הסטיגמה ובמניעת אפליה".

להוראות החוקיות והמקצועיות הצטרפה בחודשים האחרונים גם הלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית. "כל רופא מחויב, מוסרית ואתית, לטפל בכל מטופל הלוקה בבעיה רפואית שהיא בתחום מומחיותו", קבעה הלשכה בתום דיון סוער בחודש פברואר האחרון. "אין להפלות במתן טיפול בין מטופלים, לרבות לא ממניעים הקשורים לסוג המחלה".

הדיון בשאלה התעורר בעקבות תלונה שהגיש נשא HIV, באמצעות עו"ד ליאת פרי, שבה טען כי שני רופאים פרטיים בכירים סירבו לנתחו בבית חולים פרטי. הפרשה עדיין נדונה בימים אלו בבית המשפט, אולם התלונה כבר הביאה לדיון סוער בלשכה לאתיקה בהסתדרות הרפואית בתחילת השנה. בעקבות הדיון אמר יו"ר הלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית בישראל, פרופ' אבינועם רכס, כי "יחסה של החברה לחולי איידס נושא עימו לעיתים מטענים רגשיים עמוקים, בצד אמונות תפלות, בורות והתנכרות. על הקהילה הרפואית כולה מוטלת האחריות למנוע מעמדות אלה לחלחל אל תוך עולם הרפואה".

ועם זאת, ההנחיות המתקדמות בתחום זה נותרות פעמים רבות מדי על הנייר. א', נשאית בשנות ה?40 לחייה, בעלת משפחה וילדים, אושפזה לפני שלושה חודשים בבית חולים ציבורי בצפון. "הייתי חולה, כנראה בשפעת, והיה לי חום. הלכתי לקופת חולים, שם ידעו שאני נשאית, והם שלחו אותי בדחיפות לבדיקות בבית חולים. כשהגעתי לחדר המיון סיפרתי להם שאני נשאית והעבירו אותי לאשפוז במחלקה פנימית. במחלקה אישפזו אותי לבד, בחדר מבודד. לא נתנו לי שום תרופה, אפילו לא מים. על דלת החדר, וגם על דלת השירותים הצמודים, שמו שלט 'לא להיכנס', כאילו מדובר בחולה עם מחלה מידבקת. שאלתי את אחד הרופאים במחלקה למה הם עושים לי את זה וביקשתי ממנו שיסירו את הפתקים לקראת הביקור של המשפחה שלי, אבל הוא סירב ואמר: 'זה בגלל שיש לך איידס, מה את רוצה?'

"בכיתי בלי הפסקה. הודעתי שאני עוזבת את המחלקה ומתאשפזת בבית חולים אחר, ובתגובה הם אמרו לי: 'אם את רוצה ללכת, תלכי'. לא רציתי להישאר שם, זה היה מאוד מאוד קשה. הרגשתי שאני רוצה למות". בעקבות זאת היא עזבה את בית החולים והתאשפזה בבית החולים רמב"ם בחיפה, שם היא מטופלת זה שנים אצל מנהלת היחידה למחלות אוטואימוניות, ד"ר מרגלית לורבר. זו שוחחה עם מנהל המחלקה שבה אושפזה א'.

"הוא התנצל, אבל החולה הזו כבר לא תדרוך בבית החולים הזה לעולם", מספרת הרופאה. "ברור שהתנהגות הצוות הרפואי נבעה ממוטיבים של בורות ושל פחד שאין לו שום בסיס מדעי. כשנשא HIV מגיע לאשפוז עם חום ואין לו מחלה אחרת שיכולה לסכן את הצוות, ברור שלא צריך לבודד אותו.

"נתקלתי כבר במקרים רבים של אפליה. נכון שכיום התופעה מצומצמת יותר מאשר לפני 30-20 שנה, אבל עובדה שזה עדיין קורה, וזו טרגדיה ותעודת עניות למקצוע הרפואה. כולם הרי יודעים איך לא להידבק, בוודאי הרופאים. זה מאוד מטריד".

אחד ממקרי האפליה הבוטים שעליהם מספרת ד"ר לורבר התרחש בחדר מיון של בית חולים בצפון. חולה כבת 40, נשאית HIV, הגיעה לבית החולים בחשד לאוטם בשריר הלב. הנוהל המקובל במקרים כאלה הוא ביצוע צנתור דחוף, והחולה אכן הופנתה לצנתור; אולם ברגע שסיפרה לרופאים שהיא נשאית HIV, אחד הקרדיולוגים הודיע לה לפתע ש"נעשתה חשיבה מחודשת, והוחלט שאין צורך בצנתור".

"החולה התקשרה אלי ממיטתה בבית החולים", אומרת לורבר, "היא אמרה שזמן יקר הלך לאיבוד, ושהבינה מתגובות הרופאים שאם לא היתה מספרת בכנות על מצבה, הצנתור כבר היה מבוצע מזמן". בסופו של דבר, בעקבות התערבותה של לורבר, הצנתור בוצע.

גם המקרה של ד', נשא HIV בשנות ה?40 לחייו, מלמד על התוצאות הקשות שעלולות להיגרם עקב אפליה לרעה של חולי איידס. ד' נאלץ לעבור ניתוח לתיקון בקע וביקש לבצעו בבית חולים פרטי. ד"ר לורבר הפנתה אותו לכירורג פרטי, אך זה אמר לד' כי הוא לא יוכל לעבור את ההליך בבית החולים הפרטי, אלא רק בבית החולים רמב"ם בחיפה.

"בפגישה הוא קיבל אותי יפה מאוד", משחזר ד', "אבל ניסה להסביר לי שברמב"ם יש כביכול ציוד מתאים יותר. אחרי כמה שבועות יצרתי איתו שוב קשר, והוא אמר לי שהוא לא יכול לנתח אותי בבית החולים הפרטי. כשסיפרתי את זה לד"ר לורבר, היא אמרה לי שהוא מתחמק מביצוע הניתוח, ושהיא מבינה שהוא למעשה לא מוכן לנתח אותי". ד"ר לורבר סבורה כי מדובר באירוע חמור, ואף התלוננה נגד הכירורג בפני הנהלת בית החולים הפרטי - שם הובטח לה כי "הנושא יטופל בחומרה". עד היום, הניתוח טרם בוצע.

מקרים רבים של אפליית חולים לא מגיעים כלל לידי בירור משפטי ומינהלי, מאחר שתחושות של בושה והשפלה מונעות מהחולים להתלונן. עם זאת, בשנים האחרונות החלו יותר ויותר נשאים וחולים לשבור את קשר השתיקה, והגישו שורה של תלונות ותביעות תקדימיות נגד רופאיהם.

אחד מהם הוא א', נשא בן 40 מהצפון, שהגיש לאחרונה תלונה למשרד הבריאות ולמנהלת בית החולים העמק בעפולה, ד"ר אורנה בלונדהיים, בטענה שרופאה מנתחת בבית החולים השפילה אותו. על פי התלונה, שהגיש עו"ד אסף חדי כהן, א' הגיע לבית החולים באוגוסט 2012 כדי לעבור ניתוח בלייזר, שנקבע מראש במחלקה לכירורגיה פלסטית לצורך כריתה חיונית של נגע בעור. הניתוח נקבע לאחר שא' אובחן בבית החולים.

"ברגע שהרופאה המנתחת עודכנה שהוא נשא HIV, היא הביעה מורת רוח בפני הצוות הרפואי על כך שנשא איידס נמצא ליד מטופליה", נאמר בתלונה. "הרופאה שאלה מדוע א' לא זומן לקבלת טיפול בסוף היום וסירבה להעניק לו טיפול במועד שנקבע לו. אולם הוא התעקש והבהיר לרופאה שהיא פועלת באופן לא חוקי.

"לאחר דין ודברים, שינתה הרופאה את גישתה וביקשה את הסכמתו לקבל מטופל אחד לפניו. א' הסכים, בלית ברירה, אולם הרופאה הכניסה לאחר מכן את כל המטופלים האחרים שהמתינו במקום. כשהוכנס א' סוף סוף לטיפול, לאחר שהושפל שעה ארוכה, שאלה אותו הרופאה כיצד נדבק בנגיף, למרות שלשאלה זו אין כל רלוונטיות לטיפול שהיה על א' לעבור, ואין בה אלא חטטנות גרידא ופגיעה חמורה בפרטיותו ובכבודו".

לדברי עו"ד חדי כהן, "הרופאה סירבה להעניק לא' טיפול בטכנולוגיית לייזר, כמקובל, בטענה שאסור לה לבצע טיפולי לייזר כירורגיים בנשאי HIV, בגלל 'סכנת חשיפה'. היא התייעצה עם רופא בכיר במחלקה, שסירב גם הוא לקבל את א' לטיפול. הצוות הרפואי ניסה לטעון באוזני א' כי באותו יום לא התבצעו טיפולי לייזר, אולם מייד לאחר מכן התברר כי מטופלים אחרים באותו יום דווקא קיבלו טיפול בלייזר. א' עמד על כך שהפרוצדורה תבוצע בו באמצעות לייזר, אולם שני רופאים מצוות בית החולים סירבו לטפל בו, והוא נשלח לביתו. כעבור יומיים התקשרו אליו מבית החולים והזמינו אותו לתור חדש, והניתוח בוצע בלייזר בהרדמה מקומית - כפי שתוכנן. לדברי א', הרופא שאל אותו: 'למה אתה צריך לעשות כזה רעש?' ותהה מדוע לא הסכים לוותר על הלייזר ולעבור ניתוח באמצעות כריתה, כשברור שהשיטה הזו קשה וכואבת הרבה יותר".

עו"ד חדי כהן מדגיש כי התנהגות הרופאים, כפי שתוארה בכתב התלונה, מנוגדת לחוק ולכללי האתיקה הרפואית, ואף להוראות המפורשות של משרד הבריאות. מבית הבית החולים נמסר בתגובה: "מרכז רפואי העמק דוחה את טענותיו של א'. בית החולים עובד לפי הנחיות משרד הבריאות בכל הנוגע לטיפול בנשאי HIV, והם מטופלים ככל החולים. המטופל הוזמן להליך כירורגי בבית החולים, וכשהגיע למרפאה ביקש לעבור טיפול בלייזר במקום הטיפול שאליו הוזמן. מאחר שבאותו בוקר לא תוכננו טיפולים בלייזר, המטופל התבקש להמתין עד שהצוות הרפואי יסיים את תוכנית הטיפולים שנקבעה לאותו יום, ונאמר לו כי כשהחדר יתפנה, הוא ייקרא לטיפול בלייזר. כשסיימו את ההכנות נקרא המטופל בשנית לחדר הטיפולים, אך הוא כבר עזב את המרפאה". התלונה מתבררת כעת במשרד הבריאות בעקבות פניית עו"ד חדי כהן.

באפריל 2011 הוזעק צוות מד"א לביתה של ש', נשאית HIV מהדרום, לאחר שחשה ברע. כשהגיע הצוות לביתה, סיפרה להם ש' שהיא נשאית, ומאותו רגע, לדברי פרקליטה, עו"ד חדי כהן - היחס אליה השתנה. "הפרמדיק סירב לגעת בה, לטפל בה או להעניק לה טיפול רפואי. כתוצאה מכך, וכדי שלא לעכב את הטיפול בה, נאלצה חברתה הטובה לסחוב אותה על גבה לאמבולנס, כדי שיוכלו לפנותה לבית החולים. כשכבר הגיעה לחדר המיון של בית החולים, צעק הפרמדיק בקול: 'יש לי כאן חולת איידס!' - מעשה שהשפיל אותה ופגע באורח חמור בפרטיותה". עורך הדין, ששמע את האישה ואת חברתה, שהיתה עדה למתרחש, פנה למד"א ולמשרד הבריאות. "דומה שאין צורך להכביר במילים על האירוע המביש והפוגעני הזה, המצייר תמונה עגומה וקשה על אודות יחסם של צוותים רפואיים במד"א לחולים בכלל ולנשאי HIV בפרט", כתב. "אירועי אותו יום השאירו אצל ש' משקעים כבדים. רק עכשיו היא אזרה אומץ לספר את שקרה".

מנכ"ל משרד הבריאות ביקש לבדוק את פרטי התלונה והבטיח כי אם תימצא נכונה, הוא "ינהג בחומרה כלפי כל המעורבים".

ממגן דוד אדום נמסר בתגובה: "אנו מכחישים בתוקף את הטענות, וסבורים שעיתוי הפנייה לתקשורת - כשנתיים לאחר המקרה המדובר - אינו מקרי ונובע מהעובדה שנפתחו הליכי גבייה נגד המטופלת. מבדיקתנו עולה שהצוות טיפל במתלוננת כראוי, ביצע את הבדיקות החיוניות, לרבות מדידת לחץ דם ודופק - שאותן אין לבצע אלא במגע גוף ישיר בין החובש לחולה - ותיעד את המדדים. צוות מד"א היה זה שהעביר את החולה מביתה לאמבולנס, ומשם לבית החולים. בחדר המיון צוות מד"א עידכן כמקובל, ובדיסקרטיות, את סגל בית החולים על מחלת הרקע של החולה".

רבות מהתלונות שהגישו חולי איידס נגד מטפליהם מוכיחות כי הוראתו המפורשת של משרד הבריאות מ?2011, שלפיה "אין סיבה למקם נשא HIV אחרון ברשימת המנותחים שנקבעה לאותו היום", קשה במיוחד ליישום במציאות הנוכחית בישראל. כך, למשל, תלונתו של ש', תושב מרכז הארץ ונשא HIV, נגד בית החולים איכילוב בתל אביב.

על פי התלונה, שהעביר עו"ד חדי כהן למנהל בית החולים פרופ' גבי ברבש בשמו של ש', הוא עבר בשנים האחרונות 23 ניתוחים להסרת גידולים במעי הגס בבית החולים איכילוב בתל אביב. הניתוחים היו אמורים להתבצע בשעות הבוקר, וש' תמיד הגיע כבר בשעות הבוקר המוקדמות כדי לעבור את ההכנה לניתוח. עם זאת, ב?22 מתוך 23 הניתוחים, שובץ אחרון בתור לאותו יום.

"ש' דרש פעם אחר פעם שהניתוח שלו לא יידחה לסוף היום, וטען כי הדבר פוגע בזכויותיו כאדם וכמטופל", אומר עו"ד חדי כהן. "למרבה הפליאה, נאמר לו במפורש כי הוא משובץ אחרון ברשימת המנותחים, משום שלדברי הצוות הרפואי, 'יש לבצע הכנה מיוחדת לפני ואחרי הניתוח שלו, וחדר הניתוח אמור לעבור סוג שונה של סטריליזציה' לאחר הטיפול בו - משל היה מצורע. כשביקש לדעת מדוע נוהגים בו כך, נאמר לו בהתנשאות: 'יש דברים שאתה לא מבין...'

"בחלק מהפעמים שבהן אושפז ש' בבית החולים הוא הושם בחדר בידוד מיוחד, על מנת להרחיקו מקהל בני אדם. הרשומות הרפואיות שלו סומנו באותיות של קידוש לבנה - כשהאותיות HIV נכתבו בגודל של עמוד שלם - חרף בקשותיו ותחנוניו שהרשומות לא יסומנו כך. למרות ניסיונותיו שלא כל עובר אורח יוכל לראות את האמור ברשומות, אחיות במחלקה התעקשו להציג את הרשומות באופן שחשף אותו לעיני כל, תוך כדי פגיעה חמורה בפרטיותו ובסודיות הרפואית שהצוות הרפואי מחויב לה.

"באחת הפעמים, כשהגיע ש' באמבולנס לחדר המיון באיכילוב, יצאה אחת הרופאות שמכירה אותו, וצעקה לעבר הצוות אם הם יודעים שהוא נשא HIV. בעקבות צעקותיה גילה לראשונה המלווה של ש' את דבר נשאותו".

מנכ"ל משרד הבריאות, שהתלונה הגיעה גם אליו, כתב בתגובה לעורך דינו של ש': "הנוהג שלפיו חולי איידס ונשאי HIV משובצים אחרונים בסדר היום לניתוחים באיכילוב הוא בלתי סביר. גם הכיתוב של המחלה בגיליון הרפואי נעשה בניגוד להנחיות משרד הבריאות". פרופ' גמזו ציין כי מאחר שהוא מנוע מלטפל בעניינים הקשורים לבית החולים איכילוב, שבו שימש שנים ארוכות בתפקידים בכירים, הוא ביקש מסגנו, פרופ' ארנון אפק, להנחות את הנהלת בית החולים "להפסיק מנהג לקוי זה".

באיכילוב דוחים את טענותיו של ש' מכל וכל. עו"ד סיגל רביע מהיחידה לניהול סיכונים בבית החולים מסרה כי "בבדיקה שנערכה לא נמצאה כל אינדיקציה לכך שש' אושפז בבידוד, ונשאותו של החולה כשלעצמה מעולם לא היתה סיבה לבידוד המטופל. דבר נשאותו של ש' מצוין בתיק הרפואי כמו כל מחלה או אבחנה, ולא באופן חריג או בולט. הרופאה שנגדה הופנתה התלונה בדבר הפרת פרטיות מכחישה את הטענות נגדה.

"שיבוצו של ש' אחרון בתור הניתוחים נובע מכך שהניתוחים שהוא נזקק להם כרוכים בהסרת גידולים מזהמים מאוד, שדורשים חיטוי וסטריליזציה רבה, ועל כן נהוג לבצעם כניתוח אחרון. אין לכך דבר וחצי דבר עם היותו של ש' נשא HIV. ש' מייחס להתנהלות מקצועית, שנעשתה על בסיס רפואי, משמעות נסתרת הקשורה לנשאותו או לסטיגמה שיש למחלה בחברה, לטענתו. בפועל, המציאות פשוטה הרבה יותר ואינה קשורה לתדמיות חברתיות, לאפליה או לשיקולים זרים. יתרה מזאת, בית החולים ידוע בכך שהוא חורט על דגלו את נושא השוויון, ההגינות והזכויות לכל מטופל באשר הוא. כך גם בכל הקשור לטיפול בש'".

עם זאת, התכתבות פנימית במשרד הבריאות מעלה ספקות לגבי התשובות של בית החולים. בשנה שעברה פנה מנהל האגף לבריאות השן במשרד, פרופ' שלמה זוסמן, לבית החולים ודרש להפסיק את הנוהג לזמן נשאי HIV אחרונים בתור הטיפולים במרפאת השיניים בבית החולים. בעקבות זאת השיב לו פרופ' ברבש, במכתב כעוס מאוד, כי "אין מניעה לקבל חולה נשא בכל שעה משעות היום", אך הודה ש"הנטייה של בית החולים היא לרכז את נשאי ה?HIV, כמו גם את החולים במחלות מידבקות אחרות, בסוף יום העבודה ובסוף רשימת המנותחים. ככלל, אנו חושבים שנכון להתייחס לכל חולה כאל נשא פוטנציאלי ולנקוט בכל אמצעי הזהירות (וכך גם קורה). תוספת אמצעי הזהירות למניעת הפצת מחלות מידבקות אינה פוגעת בזכויות החולה או בזמינות הטיפול לאוכלוסיית הנשאים ולמטופלים אחרים עם מחלות מידבקות. אני מבקש להפסיק את ההתכתבות בנושא הזה. מספיק ודי".

יו"ר הוועד למלחמה באיידס, ד"ר יובל לבנת, מסר בתגובה למכתבו של פרופ' ברבש: "הנחיות אגף בריאות השן והנחיות ראש שירותי בריאות הציבור קובעות חד?משמעית שאין לדחות את קבלתם של נשאי HIV לסוף יום הטיפולים, והן בבחינת הדין המחייב במוסדות הבריאות בארץ. אי אפשר לקבל מצב שבו מנהל רפואי, מכובד ככל שיהיה, מפר את נוהלי משרד הבריאות ברגל גסה - בוודאי לא כשהדבר בא על חשבון זכויותיהם של מטופלים לכבוד ולשוויון".

אחד המקרים הנדירים שבו תלונה על אפליה של נשא HIV הגיעה לערכאות משפטיות נדון בימים אלה בבית משפט השלום בתל אביב. את התביעה הגישה עו"ד ענת קדרון בשמו של א', נשא בשנות ה?30 לחייו, נגד ד"ר מרק לוין, מנהל מרפאת "מדיקליניק" בתל אביב. לטענתו, במארס 2011 הוא הגיע לטיפול שנקבע לו מראש אצל שיננית במרפאה יחד עם בן זוגו, רופא במקצועו. טרם כניסתו לטיפול נדרש א' למלא טופס רפואי, ובו הצהיר כי הוא נשא HIV.

"בעקבות כך", נטען בתביעה, "נמסר לו על ידי עובדת במרפאה כי המנהל ד"ר לוין אינו מאשר לקבלו לטיפול, וכי הוא נדרש להגיע ביום אחר, ובסוף היום. א' נעלב ומחה על הסירוב, אך צוות המרפאה הדגיש בפניו כמה פעמים כי מדובר בהוראה מפורשת של הצוות הרפואי ושל המנהל. במרפאה ניסו לתרץ את עמדתם בכך שהטיפול בא' דורש סטריליזציה שונה של חדר הטיפולים - טענה חסרת שחר וחסרת בסיס מבחינה מקצועית, שכן על המרפאה לקיים תמיד סטריליזציה למניעת הידבקות בכל מחלה מידבקת שהיא.

"א' ביקש כי הם יחזרו בהם ויקבלו אותו לטיפול, אולם הצוות הבהיר לו שהתשובה לא תשתנה. אחת העובדות אף אמרה כי 'יש לחטא את הכיסא לאחר הטיפול בו'. א' ובן זוגו עמדו כל העת על כך שיתקבל לטיפול במועד שנקבע לו, והוכיחו את העובדים על ההתנהלות הפוגענית ועל העובדה כי הם מפלים את א' בניגוד לדין ומונעים ממנו טיפול רפואי, בעוד הם משפילים אותו.

"לאחר כשעתיים של דין ודברים, התרצה צוות המרפאה וקיבל את א' לטיפול. אולם גם בעת ששכב על כיסא הטיפולים, אמרה לו השיננית המטפלת כי לאחר הטיפול בו, כמו במטופלים אחרים שהם נשאים, מתבצעת במרפאה סטריליזציה שונה מהרגיל. כך, למשל, נאמר לו כי הכלים לא יעברו סטריליזציה רק פעם אחת, אלא כמה פעמים. השיננית הוסיפה כי הכלים שבהם מטופל התובע יעברו טיפולים באקונומיקה ו'בעוד כל מיני חומרים'.

"להתנהלות כזאת אין כל בסיס מדעי או מקצועי, והיא מעידה על בורות מחפירה. דבריה של השיננית גרמו לא' לחוש כמצורע, כאילו הוא 'סכנה מהלכת', והשפילו אותו בזמן שהוא חסר אונים על כיסא הטיפולים".

בכתב ההגנה שהגישו לבית המשפט דוחים ד"ר לוין ומרפאת "מדיקליניק" את הטענות מכל וכל. לדבריהם, "מדובר בתביעה קנטרנית וחסרת עילה, שהוגשה בחוסר תום לב. הנתבעים מעולם לא סירבו לטפל בתובע, אלא ביקשו לטפל בו באופן ראוי והולם תוך נקיטת אמצעי זהירות מוגברים, אף מעבר למתחייב מהחוק ומהוראות משרד הבריאות, והכל תוך כדי שמירה על כבודו. הנתבעים טיפלו בתובע כראוי ובהתאם לכל חובותיהם הרפואיות והאתיות, ומעולם לא הפלו אותו לרעה. העובדה שבמרפאה לא הסתפקו ברף אמצעי ההגנה מפני הידבקות שנדרש מהוראות משרד הבריאות, אין משמעה כי אין הצדקה רפואית בנקיטת משנה זהירות. לאחר שהתובע כתב כי הוא נשא HIV, נקטה המרפאה אמצעי זהירות מוגברים כדי להקטין למינימום האפשרי את סיכוני הפצת המחלה, לרבות סיכון צוות המרפאה ויתר המטופלים".

ד"ר לוין מסר בתגובה לפניית "שישבת" כי "הטיפול שקיבל התובע היה בהתאם לכל הנהלים. 'מדיקליניק' מעולם לא הפלתה בין לקוחותיה ולא נמנעה מלטפל בפציינטים נשאי HIV או חולי איידס".

מנגד, עו"ד קדרון, עורכת דינו של א', סבורה כי התביעה מוכיחה שוב כי נשאי HIV בישראל מופלים לרעה בגלל סטיגמות ודעות קדומות, שטרם שורשו גם במערכת הרפואית עצמה. "זה גורם לכך שרבים מהנשאים נמצאים 'בארון' ולא משתפים במחלה אפילו את הקרובים להם ביותר. אין עוד מחלה שהבושה סביבה כל כך גדולה. במקרה של א', אפילו חשיפה בפני צוות רפואי - לכאורה אוכלוסייה שאמורה לגלות ידע ורגישות גבוהים מהמקובל - הובילה לסאגה משפילה ופוגענית מאין כמוה".

לדברי יו"ר הוועד למלחמה באיידס, ד"ר לבנת, האפליה של נשאי HIV מצד רופאי השיניים היא החמורה ביותר. ד"ר מיכל חוברס, מנהלת היחידה למחלות זיהומיות ומרכז האיידס בבית החולים מאיר בכפר סבא ויו"ר החברה לרפואת איידס של ההסתדרות הרפואית, מסכימה כי "הבעיה הכי בוטה היא ברפואת שיניים. שם יותר קל לא לקבל מטופלים". לדעתה, יש לשרש את התופעה באמצעות חינוך ומלחמה בבורות ובדעות הקדומות. "ככל שהרופא והמחלקה מכירים יותר את המחלה, כך הבעיה קטנה והחשש המיתי מתפוגג. הסכנה היא מהבלתי ידוע, וכאשר אתה יודע מה עומד מולך, אתה מתגונן כמו שצריך. הרי ידוע לנו איך הנגיפים הללו עוברים, אז הייתי מצפה שזה יהיה חלק מהחינוך הרפואי כבר בבית הספר לרפואה".

אחד המקרים הבודדים שעלו לכותרות התרחש בינואר השנה, כשהוועד למלחמה באיידס פנה למשרד הבריאות בדרישה לחקור תלונות נגד שישה רופאי שיניים שסירבו, לפי עדויות מוקלטות ומצולמות, לטפל בנשאי HIV.

באופן חסר תקדים, החליט המשרד לערוך שימועים לששת הרופאים. את השימועים ניהל צוות מיוחד, בהשתתפות מנהל האגף לבריאות השן, ד"ר שלמה זוסמן, מנהל המחלקה לשחפת ולאיידס, ד"ר דניאל שם?טוב, ועו"ד טליה אגמון מהלשכה המשפטית של המשרד.

בסיכומי השימועים הכיר משרד הבריאות לראשונה באופן מפורש בתופעת האפליה של נשאים במערכת הרפואית, כאשר קבע כי "אין ספק שמדובר בתופעה קיימת שהיא פסולה. הסטיגמה כנגד נשאי HIV קיימת בכל שכבות האוכלוסייה וגורמת לתגובה ראשונית בעייתית".

עוד נכתב בסיכומים כי "כל הרופאים התנצלו על דרך התנהלותם. חלק מהתשובות שלהם מספקות, ואחרות מעידות על חששות אנושיים, סטיגמות ותירוצים". בשני מקרים קבע הצוות כי התלונות שהוגשו נגד הרופאים אינן מוצדקות. "לנוכח הפרקטיקות הנהוגות בבתי חולים ציבוריים ופרטיים, קשה לבוא בטענות לרופא בודד שנוהג בדרך דומה במרפאתו הפרטית. הסטיגמה לא תשורש בדין משמעתי ובעריפת ראשים, אלא בתהליך של חינוך והסברה, גם אם מצפים מהרופאים שלא יהיו כמו בני אדם ממוצעים בחברה".

ד"ר יצחק חן, יו"ר הסתדרות רופאי השיניים, שמאגדת כ?4,500 רופאים, מודה כי "יש תופעה של פחד בתת ההכרה של הרופאים. יכול להיות שיש רופאי שיניים שאין להם מספיק ידע איך להתמודד עם מטופלים שסובלים ממחלות זיהומיות. יש גם פקטור פסיכולוגי משמעותי: רופאי שיניים עובדים בקליניקה, ואני לא יודע איך יגיבו מטופלים אחרים כשישמעו שיש במרפאה חולה איידס. גם רופאי שיניים הם בני אדם. ברור שברגע שיהיו להם הכלים והידע המתאימים, התופעה תצטמצם. אנחנו עושים פעולות רבות בתחום הזה, אבל מה המדינה ומשרד הבריאות עושים חוץ מלהגיד 'אוי ואבוי'?"

אחד האנשים שנתקלו באפליה הזאת הוא ברק גאון, ארכיטקט בן 36 מתל אביב, שנתגלה כנשא HIV. הוא עידכן את רופא השיניים הקבוע שלו, ומאותו רגע, לדבריו, נתקל במסכת של התחמקויות מצד אנשי המרפאה, עד שהצליח לדבר ישירות עם הרופא.

"הוא אמר לי בצורה הכי ישירה: 'אין לנו יכולת לקבל אותך, אנשים במצב שלך צריכים לקבל טיפול במרפאות מיוחדות'. ישבתי וחשבתי על זה כמה דקות, ואז הבנתי שזה לא הגיוני, כי כל בן אדם שמגיע לרופא הזה, יכול להיות שהוא לא מספר על מצבו הרפואי. הרופא נזהר דווקא ממני מפני שהודעתי לו, ומאחרים הוא לא נזהר. מובן שלא חזרתי אליו, כי אני לא רוצה להיות מטופל אצל מי שמפחד ממני".

גאון לא הסתפק בעזיבת הרופא הוותיק שלו, ובספטמבר 2007 כתב לו: "דוקטור, בגלל הגישה שלך ושל רבים מדי מעמיתיך, נשאים רבים מעדיפים להסתיר את הסטטוס הרפואי שלהם. רופא חייב להתייחס לכל אחד ממטופליו כאילו הוא נשא, מפני שייתכן מאוד שחלקם אכן כאלה. אני מתבייש בשבילך על הבורות ועל חוסר המקצועיות, ומאחל לך שלעולם לא תיתקל ביחס דומה".

הסירוב שבו נתקל גאון במרפאת השיניים לא היה מקרה האפליה היחיד שממנו סבל על רקע מצבו הרפואי. לדבריו, כשהגיע לתור שנקבע לו במרפאה של קופת חולים לצורך פרוצדורה כירורגית זעירה, הוא הבחין שמטופלים אחרים, שהתור שלהם נקבע לשעה מאוחרת יותר, נכנסים לפניו. "כששאלתי למה זה קורה, הרופא הסביר לי שהוא רוצה לקבל אותי אחרון ברשימה. הוא טען שאלה הנהלים, מכיוון שצריך חיטוי מיוחד, ואפילו אמר לי: 'אתה צריך להבין שזה עניין מאוד מפחיד'".

כשנזקק לפרוצדורה ניתוחית אחרת, גאון כבר בחר לפנות לבית חולים פרטי. אלא ששם, לדבריו, לאחר שסיפר כי הוא נשא HIV, אמרו לו הרופאים שאין להם בכלל תורים פנויים. "החלטתי להתקשר לאותם רופאים בשם אחר, ולא סיפרתי שאני נשא - ופתאום לכולם היו תורים פנויים".

אבירם גרמנוביץ', נשא HIV בן 53 ופעיל בוועד למלחמה באיידס, מעיד כי מאז שאובחן, סבל פעמים רבות מאפליה לרעה כשביקש לקבל טיפולי שיניים. "היו הרבה מקרים שרופאי שיניים פשוט סירבו לטפל בי. לפני כמה שנים הגעתי למרפאת שיניים של קופת חולים, ומהרגע הראשון שנכנסתי הרגשתי איך המזכירות מתלחששות ומעבירות ביניהן מידע עלי. הרופא שם סירב לטפל בי וניפנפו אותי".

באחד המקרים אף הגיש גרמנוביץ' תלונה נגד מרפאת שיניים מרכזית בתל אביב. לדבריו, הוא סיפר לרופא על מצבו הרפואי, וזה יצא מחדר הטיפולים למשך כמה דקות. כשחזר, הכריז כי אין ביכולתו לטפל בו. "למרות כל ניסיונותיי לשכנע אותו, הוא חזר ואמר שהוא לא יכול, כי אין לו את הכלים לכך", נכתב בתלונה. "יצאתי מהחדר פגוע ונעלב. לתדהמתי ננעצו בי מבטים של כל יושבי המרפאה, ומתוך המבטים הללו הבנתי שהרופא ופקידות הקבלה לא טרחו לשמור את המידע על מצבי לעצמם. עלבון נורא ותחושת מצורע ליוו אותי ביציאתי מהמרפאה. שנים לא נתקלתי בתגובה כה מעליבה ופוגעת מגורם רפואי כלשהו. תגובתו של הרופא מעידה על בורות ודעה קדומה".

כשבוע לאחר הגשת התלונה השיב מנהל המרפאה לגרמנוביץ': "על פניו, נראה שנכשלנו במתן הטיפול שנזקקת לו". הרופא עצמו דחה את התלונות נגדו והסביר כי "בשיבוץ תור לחולה במחלה זיהומית, שהוא בר סיכון מוגבר, אני מביא בחשבון גם את שמירת בריאותם של כל המטופלים במרפאה".

במשרד הבריאות ובהנהלת מרפאות השיניים של קופת החולים לא קיבלו את הסבריו של הרופא ומסרו כי "בדיקת המקרה העלתה שהטיפול במקרה זה חרג מהמקובל. הרופא וצוות המרפאה הועמדו על חומרת העניין".