הסופר יורם קניוק הלך לעולמו ובימים האחרונים אנשי תרבות יצאו מגדרם להלל ולשבח את המנוח שכתב ספרים רבים, שהיו מעין יומן אישי לאחת התקופות המרתקות בהיסטוריה היהודית. במסורת היהודית מקובל כי אחרי מותו של אדם שוכחים לו עוונות ראשונים ומתארים את הודו ואת הדרו, בבחינת אחרי מות קדושים. בוודאי כשמדובר באדם שלחם במלחמת השחרור והיה על ספינה שהביאה לארץ ניצולי שואה שרידי חרב, וכתב ספרים רבים שהיו ביטוי עז להשקפת העולם שלו.
קניוק היה בכל שנותיו חבר בכיר במקהלת סופרים עבריים שחרתה על דגלה ייאוש, דיכאון ושנאה עצמית יהודית. סופרים ואנשי רוח שהיו משוכנעים כי המדינה תתנהל על פי דרכם ואמונתם, והיא הכזיבה. הם ראו לנגד עיניהם מדינה נורמלית לחוף הים התיכון, משולבת בעמי האזור בחיבור כנעני?ילידי, וקיבלו מדינה יהודית של קיבוץ גלויות, הנאבקת על עצם קיומה בין שכנים עוינים. מדינה שרוב אזרחיה מחוברים לשורשי הווייתם היהודית ומכוחם מוכנים למסור את נפשם על הגנתה.
כאנשי רוח היה על קניוק וחבריו להעמיק, לחקור ולנסות להבין את סוד הקיום היהודי, לצאת מתוך קונכיית הישראליות המחודשת שלהם. במקום זאת הם כילו את תסכולם הכישרוני בציונות, במדינת ישראל, בצה"ל ובדת היהודית. האל שלהם הכזיב ועל כך אינם מסוגלים למחול. על חורבות הערכים שניסו להנחיל לחברה גדלו צעירים מנותקים, חסרי שורשים שתוכנת ניווט משוכללת לא מצליחה להראות להם את מסלול ההגעה אל היעד של חיים בעלי משמעות במקום היחיד בעולם שבו יהודים יכולים לחיות כבני חורין לאחר 2,000 שנות גלות.
עבור קניוק, עיין ערך ספרו "אדם בן כלב", ישראל משולה לבית מחסה המוקם במדבר על ידי ניצולי שואה שמחכים לאלוהים. קהילה פרימיטיבית, רחוקה מציביליזציה מערבית מודרנית, הנשלטת על ידי רוחות רפאים שנוצקו במוראות השואה ושהדת דבקה בה כמו עלוקה. לדעתו "אין עוד צה"ל. יש צבא השם. המדינה שהקמנו בתש"ח אינה עוד. אנחנו עדה דתית קיצונית חלומת משיח". לדידו, מדינת ישראל היא החמצה אחת גדולה, נפילה בפח, האויבת הגדולה ביותר של הציונות.
מוכשר ככל שיהיה, הציג קניוק את מדינת ישראל כמדינה גזענית, את ממשלתה כוועד קהילה ואת צה"ל כמי שלמד להריח דם ולהרוג גויים: "בעצם שירותי בצה"ל בעת הקמת המדינה כשעדיין היתה מדינה ולא עדה דתית המיוסדת, כמו בימי הנאצים, על דם טהור ודם שאינו טהור". אויביה החריפים ביותר של המדינה נמנעים מלהשתמש בדימויים עזים שכאלה נגדה. הכיצד אפשר לבוא בטענות נגד מנהיגים שונאי ישראל, המשתמשים באותם דימויים, בשעה שסופר ישראלי שקיבל פרסי הוקרה מהמדינה מצדיק למעשה את הטיעונים שלהם? רק ממסד תרבותי חסר גאווה לאומית יכול לתת פרסים למי שרואה במדינתו בסיס המראה לגזענות ולשפיכות דמים.
אנשי הציבור שהספידו את קניוק מקריאת ספריו, היו אמורים להבין שמדובר באדם שללא הרף חתר תחת הלגיטימציה של ישראל כמדינה יהודית, וזיהה בה חזרה לימי הביניים החשוכים. למזלנו, השפעתה של גלריית הסופרים שאליה השתייך קניוק הולכת וקטנה. התמימות הקדושה, שאותה האדירו ולה הטיפו, כבר אבדה ברבות חיינו בארץ הזאת וטוב שכך. את התקווה שלנו שום סופר, גם חשוב כמו קניוק, לא יוכל ליטול.