בימים האחרונים שוב התפרסם בתקשורת קיומו של "פסק הלכה מחמיר" של אחד מרבני הציונות הדתית, הרב אליקים לבנון, שהנהיג הפרדה בין המינים בבריכה ביישובו, אלון מורה - גם בגילאים קטנים, מעל גיל שלוש. ההנחיות פורסמו לבני קהילתו בעלון הפנימי היישובי, הבנוי מקהילה שומרת תורה ומצוות - אך זכו לתפוצה גם בתקשורת החילונית (כלומר: יש מישהו שמקפיד מדי שבוע לקרוא את העלון היישובי בשביל למצוא בו סקופים). האובססיביות של התקשורת לעניין והתגובות הרדודות של הגולשים, שבין היתר ייחסו פדופיליה לרב או לחבר מאמיניו, מצביעה על בורות בסיסית בענייני יהדות.
ראשית כל, יש להתייחס לעובדה שפסק ההלכה המדובר הוצג כאילו פסק אותו רב היישוב. אז זהו, שלא. אם מישהו חושב שהרב יושב ומחליט לפי דעתו מה נראה לו, הוא טועה. תורת ישראל בנויה משכבות רבות של דורות שעסקו בתורה: תנ"ך, תלמוד בבלי, ראשונים, שולחן ערוך ואחרונים. ההיררכיה התורנית בנויה מרבנים. מאחר ולא כל אחד יכול להשקיע את כל חייו בלימוד התורה, ישנם כמה אנשים חכמים שעוסקים בתורה במשך שנים רבות ומתמחים בכך (למשל, אותו הרב שפרסם את פסק ההלכה לומד את התורה כבר 50 שנה. זה לא קצת בורות לחלוק עליו בלי ראיות כל כך בקלות?). כשרב פוסק הלכה הוא לומד את הסוגיה כולה על כל רבדיה, ופוסק לפי הבנתו. אין לו שום יכולת לפסוק אחרת, כי כך הוא מבין את הסוגיה ואת רצונו של ריבון עולם.
רבים בציבור החילוני לא מוכנים לקבל את המציאות שבה אדם מכפיף את עצמו לישות גדולה ממנו, ולא עושה רק מה שהוא מבין. שיבורכו. אבל יש ציבור שלם שמוכן ומעוניין להכפיף את עצמו למרותה של ישות גדולה יותר. כשרב פוסק הלכה, הוא פונה לקהל זה - ומודיע לו כיצד הוא מבין את רצונה של הישות הגדולה. לכן, אין שום קשר למילה "מחמיר" בנושא. הוא לא החמיר כי הוא רוצה להחמיר, אלא כי כך הוא הבין את רצונו של אלוקים מתוך הכתובים. יכול להיות שרב אחר יבין את הסוגיה באופן שונה, וכל אחד מוזמן לבחור לו את מי שלדעתו מבין את הסוגיות כמו שצריך.
מעבר לכך, יש להדגיש כי אין כאן דבר וחצי דבר עם פדופיליה. כשרב פוסק פסק הלכה כזה, הוא לא המציא את החשש שמא יעלה בו הדבר בהרהורים, אלא קרא על החשש בספרים - וגם אם החשש היה נראה לו תמוה, הוא ביטל את דעתו לעומת דעתו של אלוקים.
מחשבותיו של כל אדם עלולות לנדוד למחוזות אסורים
ולעצם הבנת העניין.
התורה עצמה בנויה משני רבדים: המעשה השלילי, וסייגים אליו. למשל: כולנו מכירים את נטייתם של ילדים לנסות ולתחוב את ידם לשקע החשמל. הורה שיאסור על ילדיו הקטנים להכניס את היד לשקע, אבל יתיר להם ללטף אותו - הוא טיפש. כאשר מבינים את האסון שעלול לקרות, אנחנו לוקחים צעד או כמה צעדים אחורה, כדי שאפילו בטעות או מבלי משים יקרה אסון. אנחנו משתדלים להימנע אפילו מסיכונים רחוקים.
מתוך הבנת חומרת העבירות וההרס שהן עושות לעולם, התורה מקיפה את חיי האדם במעגלים שמונעים ממנו אפילו להתקרב לעבירה, גם אם אין חשש שהיא תיעשה בפועל. לכן, כאשר אוסרים על ילדה קטנה להיכנס לבריכה עם גברים, זה לא אומר שאם הילדה בכל זאת נכנסה, אז יש להזמין אוטומטית משטרה לעצור את העבריינים. אלא שחכמים, כאשר הם נתנו הנחיות לדורות רבים, רצו להימנע מכל מקרה בעייתי שכזה, והנחו להימנע ממתן כל אפשרות שכזו לאדם בעייתי ולהעמידו בפני ניסיון.
זאת ועוד, הגדרת האיסור לפי התורה אינה דומה כלל למה שהחילוניות מחשיבה כאסור. אני בטוח שעולם האסוציאציות של כל אדם, המשווה דבר לדבר, יכול להוביל למחשבות שהן אסורות לפי התורה. לדוגמה, בגד הים של הילדה יזכיר לו בדיוק בגד ים שהוא ראה על אישה אתמול, והוא יחשוב על זה, אפילו שבריר שנייה - מחשבה זו אסורה על פי ההלכה. ההלכה אוסרת לדוגמה גם להסתכל ולהתבונן על בגדי אישה, גם כשהיא אינה לבושה בהם. החילוניות רואה את הבעייתיות רק בעשיית מעשה רע, ואילו התורה רוצה שאדם ינהג בקדושה גם במחשבותיו, ולכן מרחיקה גם ממחשבות בעייתיות.
התקשורת מחטיאה את הציבור בכך שהיא מפרסמת את פסקי ההלכה (שנפסקו כבר לפני שנים רבות) כ"סקופ", וכדעתו החולה של הרב הפוסק.
הכותב הוא יצחק דביר, תלמיד בישיבת אלון מורה, המתגורר ביישוב
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il