פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      המשטרה ובית המשפט שכחו את הנאשמים

      אלו מיהרו מדי לפרסם - וגם אלו מעלו בתפקידם. האם נוכל למנוע כאלו תקלות בעתיד? בעידן האינטרנט, כנראה שלא - אבל בכל מקרה חבל שזוטות כאלו יעיבו על עבודה משטרתית נפלאה

      המחזה המביך שהתגלה אתמול (שני) לנגד עינינו כשנחשפו פרטי פענוח הרצח בבר-נוער, כשלמעשה היה עדיין מוטל עליהם צו איסור פרסום, מעיד כי לא ניתן משקל ראוי לגורמים המקצועיים, אלה שמופיעים בבתי המשפט. לבקשת היתר לאיסור פרסום או להסרתו ישנם שלושה קודקודים: המשטרה, הנאשמים ובית המשפט על ערכאותיו (ובכלל זה ערכאת הדיון בערעור, אם הוגש כזה). מבקש הצו יכול להיות כל אחד מהשניים הראשונים - המשטרה או הנאשמים. הפעם, נשכח קודקוד הנאשמים, הן על ידי המשטרה והן על ידי בית המשפט. אך משאלה ביקשו את יומם בבית המשפט, היה כבר מאוחר מדי. או אז, נזכרו כי קיים שיקול דעת עצמאי לבית המשפט.

      כעת, צריכים במשטרה ובבית המשפט להתבוננן היטב פנימה ולהבין כי ככל שקיים צורך ורצון להביא לידיעת הציבור מידע חיוני וחשוב - אין דרך לעקוף את החוק, וניתן לפעול אך ורק בסמכותו. תיאום מוקדם בין כל המעורבים היה מלמד אם קיימת התנגדות של הנאשמים. רק לאחר הבירור, היה ניתן לקבוע מועד למסיבת העיתונאים. את זה אמורים לדעת היועץ המשפטי של המחוז, כמו גם אנשי התביעות ובעיקר בית המשפט עצמו.

      צו איסור פרסום - רק במקרים המיוחדים באמת

      למה זה בעצם קרה? השגרה, המובן מאליו - אלו הן התקלות הקונבנציונליות. בעידן האינטרנט, בשלב בו אנו נמצאים, כאשר ניתן להעביר מידע חוצה גבולות ויבשות - שימוש גורף באיסור הפרסום מוביל לחשיפת הפרטים מבלי יכולת ממשית למנוע את זליגתם. בתי המשפט והגורמים המבקשים שימוש בצווי איסור פרסום - ראוי שישקלו הוצאת צווי איסור פרסום במשורה, באופן שבו רק המקרים המאוד-מאוד מיוחדים יזכו להסתרה מפני הציבור. שכן כיום, עם ריבוי ערוצי התקשורת וזרם המידע ברשתות החברתיות, הטלת איסור פרסום הופכת למרדף כללי בתחרות מי יפרסם ראשון, ובדרך עוקפת, את מה שנאסר בבית המשפט.

      ההתנהלות המביכה בעקבותיה נחשפו קציני משטרה בכירים ושידרו לאומה מידע בעוד צו איסור הפרסום היה בתוקף גרמה למסכת האשמות בין משטרת ישראל להנהלת בתי המשפט. ייאמר מיד שהכלל פה אמור להיות ברור: הפה שאסר - הוא ורק הוא יכול להיות הפה שמתיר. ולכן, הליך משפטי מטבעו הוא הליך של החלטות שיפוטיות ולא של תיאום. מותר למשטרה היה להניח שסבירות ביטול הצו היא גבוהה. אבל אסור היה למשטרה לנהוג כאילו היא ודאית. לכן, המילים "תיאום מוקדם" לא קיימת בלקסיקון השיח בין המשטרה לבתי המשפט. תיאום יכול להיות מנהלי, טכני, אבל הוא לא יכול להיות בנושאים שיפוטיים. בית המשפט הוא בעל שיקול דעת רחב, עצמאי ובלתי תלוי לחלוטין, גם לא ברחשי לב הציבור. ברור כי בבוא השופט לקבל החלטה, עליו לאזן את מכלול השיקולים והנסיבות - אך אסור לבית המשפט להתנהג כחותמת גומי, כשסטטיסט בהצגה לא לו.

      לסיכום הפרשה, אין כל ודאות שניתן למנוע בעתיד מצבים מביכים כגון פרשת ברנוער. ברור כי איסור פרסום בעידן המקוון ראוי שיופחת להיות החריג היוצא מן הכלל. ולגבי המקרה הנוכחי, גם טעויות מקצועיות או אנושיות יכולות להתקבל בהבנה, ואסור שעבודה משטרתית נפלאה, מקצועית נחושה וחשובה, תעומעם בשל זוטות כגון אלה.

      הכותב הוא עו"ד וניצב בדימוס יעקב בורובסקי, לשעבר מפקד המחוז הצפוני וראש אגף התכנון במשטרה

      לכל הטורים של יעקב בורובסקי בוואלה!

      מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il