פריצת הדרך המכוננת, שנדמה כי תחייב את החרדים להשתתף בנשיאה בנטל, מבשרת על רפורמה דרמטית ביחסים בין הדת למדינה. אך האם השינויים הללו יגבירו את מגמות הקיטוב והמחלוקת, ולחלופין - יובילו להבנה הדדית ולאחדות לאומית? למרבה הצער, בינתיים הסנסציוניות הבלתי פרופורציונלית סביב נושאים משניים הנוגעים לדת, דוגמת "נשות הכותל", נמשכת.
התאספות נשים, ובהן פעילות חילוניות בולטות המקושרות לשמאל, לתפילה בכותל בעודן עטופות בטליתות, ובמקרים מסוימים אף מניחות תפילין - מספקת את כל המרכיבים לקומדיית סלפסטיק מוצלחת. לצד זה יש כמובן חברים אמיתיים בתנועה היהודית הקונסרבטיבית והרפורמית, שדוחים את ההפרדה המגדרית המסורתית ומורגלים בתפילה שוויונית.
הטענה נגד הסערה הנוכחית היא כי יותר מ?95 אחוזים מ?10 מיליון היהודים המתפללים בכל שנה בכותל מרגישים אי נוחות במקרה הטוב, או מועקה קשה בחלק מהמקרים, כאשר תפילתם מופרעת על ידי נשים, שעל פי אמות מידתם נוהגות בהפרה מוחלטת של המסורת. אין זה סביר כי "נשות הכותל" היו מציגות לראווה את גישתן השונה אילו ידעו שפעולותיהן יגרמו לפגיעה במתפללים נוצרים או מוסלמים.
עד לאחרונה חשו מרבית הישראלים חוסר עניין בכל הנוגע לנושא זה, אולם הישראלים הזדעזעו מתגובתן המוגזמת של הרשויות, שעצרו נשים בעוון התעטפות בטלית ברחבת הכותל. זאת, בשילוב ההפגנות החרדיות המכוערות, גררו סיקור תקשורתי גלובלי והפכו את הנושא לעימות כולל בין ישראל לבין התפוצה בארה"ב. הנושא הגיע לשיאו בקבלת ההצעה למתן גישה לקשת רובינסון, שם תוכלנה "נשות הכותל" להתפלל כאוות נפשן.
אילו שני הצדדים לעימות היו נמנעים מקיטוב מכוון של הנושא, היו נמנעים מאיתנו כל הכאב והלעג. אילו הנשים היו מתפללות בשקט, עטופות בטלית או בלעדיה, היה על הרשויות להבטיח כי יניחו להן לשלום. אין ספק כי בתוך זמן קצר הפעילו?ת הפוליטיות החילוניות והשמאלניות שבהן היו מפסיקות "להתפלל" בכותל.
רק בהיעדר כפייה
אותן נשים זכו בתמיכה רבה משום שהן נתפסו כלוחמות נגד גזירה נוספת מצד הכוח המשולב של החרדים עם גורמים דתיים לאומיים ימניים קיצוניים, המבקשים לכפות פרשנויות הלכתיות נוקשות על העם כולו. כמו כן, שלא בצדק, ישראלים רבים קיטלגו את הפרשה הזאת באותה מסגרת עם הניסיונות שנעשו לאחרונה לכפיית הפרדה מגדרית בתחבורה, באירועי ציבור ובמקרים מסוימים אף ברחובות, וכן עם הניסיונות לאסור שירת נשים. גישה זו מעולם לא קודמה ביהדות המיינסטרימית, אפילו על ידי המנהיגים הרבניים האורתודוקסים הנערצים ביותר בעבר, דוגמת הרב הראשי הרצוג, הרב הראשי גורן או הרב סולובייצ'יק. למותר לציין, הקיצונים משני הצדדים חשו סיפוק, כי מלחמת התרבות הזאת קיטבה את המדינה, וזאת למרות העובדה שהיא עודדה תיעוב הדדי וחוסר סובלנות והעמיקה את הקרע בין הדתיים לחילונים.
חלק גדול מהבורות נובע מכישלון הקהילה הדתית בשכנוע משרד החינוך להכליל את המורשת היהודית בתוכנית הלימוד הרחבה. אבוי, רבנים רבים העדיפו כי תלמידים חילונים יחונכו בסביבה אתיאיסטית לחלוטין במקום שהמסורת היהודית תילמד בסביבה שאינה אורתודוקסית. ובניגוד ליהודי התפוצות, ילדים ישראלים מבתים שאינם שומרי מסורת מורחקים מרישום בזרם הממלכתי-דתי.
מינוי הרב שי פירון לתפקיד שר החינוך צפוי לשקם ולהפיח ערכים יהודיים ומורשת במערכת החינוך החילונית. הרקורד שלו מוכיח כי הוא יימנע מכפייה או מניסיון לכפות אמונה דתית או קיום מצוות.
המהלך של קירוב המחנות יצליח רק בהיעדר כפייה ומתוך הכרה כי בזמן שלחרדים שמורה הזכות המוחלטת לאמץ לעצמם את הפרשנויות הנוקשות ביותר של ההלכה, הרי אם יבקשו לכפות זאת על הקהילה כולה הם יביאו רק לפילוג רחב יותר ולגישות אנטי-דתיות.