עיזבו את מה שהתרחש ביום שישי האחרון ברחובות תל-אביב. מצעד הגאווה האמיתי התקיים אתמול (ראשון), עם היוודע הבשורה על מכירת ווייז הישראלית לענקית החיפוש גוגל תמורת סכום מסנוור של 1.3 מיליארד דולר. באופן אוטומטי, החזה של הישראלי הממוצע התנפח בסיפוק, נמלא גאווה זחוחה, על החבר'ה הטובים והיפים שלנו שמוכיחים לעולם שאין כמו הג'יניוס היהודי.
אבל לא רק הסכום מסנוור, אלא גם האקזיט עצמו. הוא מסמא את העיניים שלנו ממה שבאמת מתרחש פה סביבנו; הוא מטשטש את ראייתנו הצלולה מהמציאות הישראלית. קצת כואב לי במקלדת לקלקל את החגיגה ולהשבית פה שמחות, אבל מה לעשות - כדאי שתתחילו לחשב מסלול מחדש.
ההתלהבות הרבתי ממכירת ווייז היא אות ומופת לכל מה שרע פה. הגאווה הזו היא שקר מוחלט: כמו צבא שמאדיר לוחמי סיירות אך מזניח את החפ"ש; כמו חברה שמתהדרת בזוכי הנובל שיצאו מתוכה אך מקצצת בצורה הרסנית בהשכלה הגבוהה; כמו מדינה שמתגנדרת בקומץ מדליות אולימפיות אך מפקירה את ההשקעה בתשתיות ספורט.
כי אקזיט הוא ה"לזכות בלוטו" החדש
טוב, נו, האנלוגיה ברורה. אל לנו להתגאות באי אלו סטארט-אפיסטים, כל עוד מערכת החינוך בישראל נראית, ביום טוב, כמו מערכת החינוך של תוניסיה: הישגים מעליבים במבחני פיז"ה הבינלאומיים; מקום שלישי מהסוף בהיקף ההשקעה בחינוך מבין המדינות המערביות; צניחה בהשקעות בהשכלה הגבוהה; רבע מהתלמידים בסכנת נשירה; פחות ופחות הוצאה לכל תלמיד, פחות ופחות שעות הוראה; מגרדים את תחתית הרשימה בגובה השכר למורים; ומבין מדינות ה-OECD, מחזיקים בכיתות הצפופות ביותר, שנותנות פייט הגון לעומסים באיקאה, ביום של סייל.
את כל הנתונים המדכדכים האלה לא תפיג שום אפליקציה, מוצלחת ככל שתהיה. לכל היותר, היא תאלחש אותם. וזה כל הסיפור: אלחוש רגעי של מצב החינוך הציבורי, של ההישגים המחרידים, של קריסת ערך המצוינות והיצירתיות. וזו גם הסיבה האמיתית לכך שהפכנו לאומת סטארט-אפ, למעצמת היי-טק, באופן חסר פרופורציות לגודלנו היחסי. בשורשו של חלום האקזיט שוכן אלמנט של גאולה. זוהי פנטזיה קולקטיבית שבבסיסיה יאוש גדול, ובצמרתה חלום להיחלץ. זה התרחיש הדמיוני היחיד שבו האדם הממוצע יוכל להרשות לעצמו לקנות דירה בארץ. אקזיט הוא ה"לזכות בלוטו" החדש, הוא כסא המפלט ממאבק הקיום החומרי של ישראל 2013.
אז כן, פה ושם יש כמה חבר'ה מוכשרים - רובם מתהדרים בספרות 8200 ברזומה שלהם - שעושים אקזיט ומתעשרים להם (לא בזכות, אלא למרות תשתיות החינוך שלנו). אנחנו מפרגנים, בטח מפרגנים. אבל שלא תטעו - זהו אינו קטר שגורר איתו את יתר הקרונות. זהו קטר שמתנתק מהמסילה המכבידה ומהקרונות המסורבלים, ומנווט את דרכו, במסלול הקצר ביותר כמובן, לעמק הסיליקון.
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il