לפני שבוע נפגשתי עם כמה מחבריי למחלקה בסדיר - מנהג שהתחדש בשנה האחרונה, ומעיד שהפכנו נוסטלגיים לעת זקנה. בין הדגים על האש, הזכרונות מהימים שהיינו חטובים ונועזים והירידות על כל קצין צנחנים שפיקד עלינו ועלה לגדולה (כן, שר הביטחון, אנחנו מתכוונים אליך), נזכרנו גם בכמה פרשיות פחות נעימות.
כמו רוב היחידות בצה"ל, גם הפלוגה שלנו שירתה בשטחים חודשים ארוכים. גם אנחנו ראינו איך המוח מסתייד והמצפון הולך אט-אט ומתאדה. גם אצלנו חיפשו דרכים לפרוק לחצים ומטענים של שיעמום אחרי שמונה שעות של שמירה. וגם אנחנו עברנו מ"מורעלים" בבקו"ם ל"שבוזים" באוהל בתוך חודשים ספורים.
תוך כדי שיחה עלתה השאלה: מה אם היה אז פייסבוק? אינסטגרם? מצלמות דיגיטליות? אני די בטוח שחבריי היצירתיים היו מוצאים דרך להעלות לרשת תמונות חושפניות. אולי גם היינו רוקדים על הגגות במהלך שמירה ושולחים לעולם הרחב. מי יודע, אולי אפילו היינו מתחפשים לבחורות וממחיזים שירים של אחת בשם מדונה (אז היא הייתה עוד די פופולרית).
על רקע העניין הבינלאומי שעוררו התמונות הפרובוקטיביות של חיילות במדים מופשלים, וציקצוקי ה"נו נו נו" האוטומטיים של דובר צה"ל, לי דווקא נדמה שפספסנו פה סטארט-אפ נהדר. במקום להציק לערבים - להעלות תמונות בפייסבוק; במקום לשבור שמירה - להמחיז את שיר הפלוגה; במקום לשחק עם הנשק - לשחק עם המצלמה.
"גאזה סטריפ" במקום "קלגסים"
אני לא נאיבי, ולא חושב שרשתות חברתיות יכולות לפתור מצוקות ומועקות שמתפתחות אצל חיילים במהלך שירות צבאי ארוך ומנוון. אבל אני בהחלט חושב שהומור שחור הוא דרך טובה להתמודד עם סיטואציות מורכבות. אם החיילות שחשפו את ישבנן למצלמה הרגישו טוב עם עצמן באותו לילה, ונרדמו בחיוך (ומשום כך לא היו צריכות להתקשר לאמא ולבכות שהן בודדות) - דיינו. הייתי גם מהסס לפני שאני שולח לכלא חיילים שהעלו סרטון של "הארלם שייק" או "גנגנאם סטייל" לרשת. נכון, זה בניגוד להוראות המשמעת. אבל אם הם פרקו את הלחץ המצטבר על הרשת החברתית במקום על הערבי הבא שיפגשו בסיור, או על חייל חלש יותר שלא עומד בקצב - הצבא צריך להיות מבסוט.
קשה גם להבין מה האשמה כאן בדיוק. הרי לא מסרו סודות מדינה, לא הפעילו אלימות, לא השתמשו בנשק למטרות שלא נועד להן, ולא גרמו למדינת ישראל מבוכה. להיפך. אם כבר, כותרות כמו "גאזה סטריפ" (הברקה של "הסאן" הבריטי) מדחיקות לרגע את שאט הנפש שמגלה העולם הרחב כלפי הכיבוש, והופכות את "הקלגסים" של צה"ל (כפי שמציגים אותם השכם והערב בימים כתיקונם) לחבר'ה צעירים ומגניבים.
מוראל גבוה מהווה חלק בלתי נפרד מדרישות האימונים של חייל בצבא. פלוגות יוצאות לשטח בשירה אדירה, וזאת לא תמיד נקייה במיוחד, בלשון המעטה, מניבולי פה. בתום מבצע מוצלח מקובל לפתוח בקבוק שמפניה (ולשפוך על המפקד). בחזרה ממארב מסוכן עושים "פריסה" גדולה וקולנית בחדר האוכל, ובארוחת ליל שישי בבסיס גם קצת משתוללים. על פי נורמות האינסטגרם המודרניות של צה"ל, ההולכות ונכתבות בימים אלה, כל אחד מהאירועים האלה, פלוס מצלמה, שווה משפט, ריתוק ואולי גם כלא.
לפני שנתיים הכנתי כתבה על האמנית האוסטרלית ג'יין קורמן, בת לניצול שואה מאוושויץ, שלקחה את אביה ואת ילדיה חזרה למחנה ההשמדה, צילמה את המשפחה רוקדת בהתלהבות לצלילי "איי וויל סורבייב" על רקע המשרפות, והעלתה סרטון מושקע לרשת. הרבה גולדות יהודיות היו מ-ז-ו-ע-ז-ע-ו-ת, וראו בסרטון חילול זכרון השואה הקדוש. אבל אני חושב שקורמן היא גיבורה, שהצליחה לגרום לאביה להתמודד עם הפוסט-טראומה שלו בדרך יצירתית. במקום להתפלל לאבנים מתות, היא לקחה זכרון נורא והפכה אותו למיצג חי ומתריס.
גם חיילים שמצלמים ריקוד בחברון או חיילות שמעלות לרשת תמונה בביקיני אינם "מחללים" את המדים שהם לובשים. הם בסך הכול מנסים לרקום עליהם קישוט קטן, אישי ואנושי.
לכל הטורים של אבנר הופשטיין בוואלה!
הלבוש משחית: לצה"ל אין בעלות על הגוף של החיילות המתפשטות / אלכס פולונסקי
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il