פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      תפסיקו להתרגש מהטבעה מסכנה רק כי זו אישה

      כולם מתלהבים מסנסציית הכדורסל בריטני גריינר, שאולי תהיה האישה הראשונה ב-NBA. הילה קובו חושבת שכל העסק קצת צבוע, ומסבירה למה לא כאן טמון העתיד האמיתי של הספורט הנשי

      בשבועות האחרונים, עולם הספורט בכלל ומדור הספורט באתר זה בפרט מתלהבים מכל מה שקשור בשחקנית הכדורסל בריטני גריינר. זה התחיל עם ההצהרה של בעלי הדאלאס מאבריקס מארק קיובן כי לא היה מהסס להביא את האישה הגבוהה (2.07 מ') לקבוצתו, והמשיך עם יציאתה הפומבית מהארון.

      הדיבור האחרון הוא על שתי ההטבעות ההיסטוריות של הכדורסלנית כבר במשחק הבכורה שלה ב-WNBA. כשאומרים "הטבעות" - ועוד כל כך מוקסמים מהן - הדמיון נודד לאיזה ריחוף עם שהייה יוצאת דופן באוויר, התנפלות על הטבעת וטלטול מאיים של עמוד הסל. מהלך שהוא קתרזיס אחד גדול, שמותיר צופים וצופות לתפוס את הראש כמה שניות אחרי. אבל התיאור הזה לא ממש מזכיר את המהלכים של גריינר.

      כשנכנסים ללינק שמציג את המהלכים בתוך הידיעות, מגלים התמתחות של בחורה שגבוהה בשני ראשים מכל מה שסביבה, מתיחת ידיים, ליטוף הטבעת והנחת הכדור בתוכה, מקסימום היתלות קצרה על הסל. משהו די "דרדלה", שלא מרעיד את אמות הספים. וזה, חייבים להודות, קצת מביך. כי נראה לי שגם עיתונאי הספורט, שכבר ראו הכול, מתרשמים מהמהלכים האלה רק כי הם יוצאי דופן - ביחס לאישה. הכוכבית הזו, קיומו של הסאבטקסט הזה, לא נעימים.

      כשהשוני הוא רלוונטי

      אל תבינו לא נכון: ההתייחסות הצינית לגובה הניתור של גריינר אינה אומרת שכדורסל נשים אינו מעניין או יכול לעניין. ענף זה, כמו ענפי ספורט נוספים שאינם כדורגל, צריכים בעיניי לקבל הכרה ובמה גדולה יותר בעיתונות הישראלית, והאזכור שלהם פעם בכמה שבועות - רק כשיש סיפור חריג - הוא עלה תאנה מצהיב למדיי. הסיבה לכך היא שספורט הוא מכלול של דברים, שרק חלק מהם כרוכים בפיזיות ובאתלטיות. הוא קשור גם לערכים כמו גאוות יחידה, מתח, פטריוטיות וניצחון הרוח - ואת אלה יש בשפע גם בספורט הנשי. אוהדי אליצור רמלה לא אוהדים את קבוצתם - והם ממש בוכים בניצחונות ובהפסדים - בגלל האלי-הופים מטורפים שדופקים להם כל משחק; למיליונים שרותקו לחצי גמר כדורגל הנשים באולימפיאדה האחרונה (3:4 לארצות הברית על קנדה, בהארכה) לא היה אכפת שכשמורגן הבקיעה את שער הניצחון בדקה ה-122 היא בעטה פחות חזק מרונאלדו.

      ובכל זאת, זה לא אומר שהכדורסל והכדורגל הנשי לא צריכים לערוך התאמות להבדלים הפיזיים שקיימים - מה לעשות - בין המינים. ספורטאיות אינן תחרותיות פחות או אוהבות פחות את המשחק - אבל גובהן הממוצע, גודל צעדיהן וגובה הניתור שלהן אינם כשל הגברים. לכן לא מובן (אולי יש לזה הסבר פשוט, אני באמת לא יודעת) מדוע גובה הסל ומרחק קשת השלוש, למשל, זהים בכדורסל הגברים והנשים.

      הגדרת אריסטו המפורסמת לשוויון, שעשרות פסקי דין פורצי דרך של בית המשפט העליון ציטטו והסתמכו עליה, קובעת: "יחס שווה לשווים, יחס שונה לשונים, כשהשוני הוא רלוונטי". נשים, ככלל, נבדלות מהגברים בסנטימטרים ובכוח, ובספורט השוני הוא רלוונטי. זו הסיבה שהליגות מופרדות. אז מדוע אין להתחשב בכך בחוקי המשחק? ומדוע לוקחים את אמות המידה של הגברים ומחילים אותן על נשים? הצעה כזו, של התאמה פשוטה של הכללים, היא הצעה לגיטימית בעיניי לשדרוגו של הספורט הנשים והפיכתו אטרקטיבי יותר - זאת בניגוד, כמובן, להצעתו המפורסמת של נשיא פיפ"א, ספ בלאטר, כי כדורגלניות ילבשו מכנסונים צמודים.

      תארו לכם את גריינר ונשים נוספות, נמוכות ממנה, משחקות עם סל נמוך יותר שיאפשר קליעות המשך נאות ודאנקים יצירתיים. אולי יבוא יום, מישהו יחזה בכדורסלנית מטביעה בתחרות, ואז הוא יקום, יספק ידיו ויאמר: "היום ראיתי את אלוהים - והוא אישה".

      Mad Woman - לכל הטורים בבלוג של הילה קובו