בחודש שעבר ציין רג'פ טאיפ ארדואן עשור שנים לבחירתו לראש ממשלת טורקיה. עשר שנים אלו היו עבורו עטורות בהישגים ועמדו בסימן הצלחות מרשימות במרבית תחומי הפעולה שלו, ובעיקר בתחום הפוליטי מבית. אין פלא שנוכח אוויר הפסגות שהוא נושם יש רבים בטורקיה המאמינים כי פניו של ארדואן להפוך "סולטאן", שליט בעל עוצמה ובלא גבולות, המבקש להשיב את ימי הזוהר של האימפריה העות'מאנית, ולאו דווקא ראש ממשלה המחויב לשמירת מורשתו החילונית של מייסד הרפובליקה הטורקית המודרנית, כמאל אתא תורכ.
בעשור האחרון היקנה ארדואן לטורקיה יציבות פוליטית, כמו גם שגשוג כלכלי, שכמותם לא ידעה שנים רבות. בחסותם הוא הפך אותה לשחקן אזורי ובינלאומי חשוב ובעל מעמד. אבל עיקר השפעתו ניכר מבית, בתוך המדינה שאת פניה שינה לבלי הכר. הוא הוביל בשיטתיות ובנחישות את טורקיה חזרה אל האיסלאם שממנו ניתק אותה כמאל אתא תורכ לפני יותר מ?90 שנה.
ההתנערות ממורשת אתא תורכ ניכרה אפוא בכל אחד מצעדיו של ארדואן, וככל שגבר כוחו, כך גם התעצמה ההעזה שלו לקרוא תיגר על תפיסות, על סמלים ואף על מוסדות שעמדו בבסיס הרפובליקה הטורקית. דוגמה בולטת לכך היתה הצלחתו להפוך את הצבא, אימת הפוליטיקאים הטורקים בעבר, לפודל צייתן העונה אמן אחר תכתיביו. כמו כן, גם האקדמיה, מערכת המשפט ואפילו התקשורת אולפו על ידיו.
אלא שעתה סר מגע הקסם. שהרי לא לעולם חוסן, כפי שיודע כל פוליטיקאי במדינה דמוקרטית באשר היא, וכפי שלומד עתה על בשרו גם ארדואן עצמו. נראה כי הציבור הטורקי התעייף מלהטוטיו הפוליטיים ובעיקר חש כי הגיע הזמן להעמיד גבולות לראש הממשלה שהפך שיכור כוח ומי שאינו מודע למגבלותיו.
מחאה מקומית שעניינה גורלו של פארק בלב העיר איסטנבול הפכה בתוך זמן קצר למחאת המונים נרחבת שהתפשטה לכל רחבי טורקיה. המחאה קיבצה תחת כנפיה קהלים שונים, נבדלים זה מזה בדעותיהם ובאמונותיהם, אבל לכולם מסר משותף לארדואן - עד כאן. עם המפגינים נמנה כמובן הציבור החילוני שמעולם לא נמנה עם תומכיו של ארדואן, אך גם רבים אחרים שמאסו בשחיתות הגואה, בשיכרון הכוח, במדיניותו של ראש הממשלה בשאלה הכורדית ועוד אחרים רבים.
אלא שטורקיה אינה מצרים או סוריה. למרות הפגיעה השיטתית של ממשלת ארדואן בחופש הביטוי והמחאה במדינה, טורקיה עודנה דמוקרטיה מלאת חיוניות שבה מוחלף השלטון באמצעות הקלפי ולא בהפיכות צבאיות כבעבר או בהפגנות המונים ברחובות.
ימים יגידו אפוא אם המחאה בטורקיה תדעך ותהיה הערת שוליים בדרכו של ארדואן להפוך לנשיא המדינה בעוד שנה ובכך לחזק עוד יותר את מעמדו, או שמא יש בה כדי לבשר את ראשית הסוף של עידן ארדואן בטורקיה. מתנגדיו מתקבצים למולו, אך לארדואן יש גייסות משלו. אם יישמר המומנטום של המחאה הוא יידרש להכרעה בבחירות, מוקדם מן הצפוי, ואז יתברר אם עשרות מיליוני הטורקים מצדדים במפגינים ברחובות או בראש ממשלתם.