בסוף שבוע אחד גילה ר"מ טורקיה עד כמה נזילים הם החיים הפוליטיים, בעיקר כשמתעסקים בעצים. עד לפני שבוע הוא היה מנהיגה הכל יכול של טורקיה, שבשם הדמוקרטיה שולט ביד רמה בארצו, ופתאום אפילו העיתונות השמרנית והפרו?איסלאמיסטית מבקרת את הדרך שבה דוכאו ההפגנות באיסטנבול. ומה יעשה ארדואן? יעצור גם את העיתונאים מבית? קצת קשה הפעם... אבל לא יהיה זה רציני להספיד את ארדואן.
המפגינים, יותר משהם רוצים להשתיקו - מבקשים להשמיע את קולם. אך גם זה יכול להשתנות, בשם הדמוקרטיה. ארדואן צריך לשים לב אם הוא רוצה לשמור על גזע כרות זקן, שעליו יוכל לשבת ולנוח כשיגשים חלום ב?2014 ויהיה לנשיא.
אתמול היה יום המבחן של שלטונות טורקיה אחרי יומיים סוערים במיוחד. אלא שהיום המבחן יהיה רציני עוד יותר, מאחר שהטורקים שבים לעבודה. כוחות הביטחון פינו אתמול את כיכר טקסים, ואיפשרו את אווירת ההפנינג בכיכר. דווקא ארדואן ביקש להלהיט את היצרים והודיע כי לא יחזור בו מהפרויקט המתוכנן במקום שבו נמצאים פארק גאזי ו?600 העצים.
שני דברים עושים את ההבדל בין ההתקוממות הטורקית לזו של השכנים הערבים: גם אם ארדואן אינו דוגמה לדמוקרטיה, אי אפשר להשוות בין טורקיה לבין מדינות ערב שבהן היתה התקוממות קשה. בזמן שמובארק ובן עלי התוניסאי שרדו בשלטון עשרות שנים, החליפה טורקיה מספר לא מבוטל של ראשי ממשלה. הדמוקרטיה הטורקית, גם אם אינה מושלמת, אפילו נתפסה כמודל עבור הצעירים הליברלים בעולם הערבי.
דבר נוסף שעשה את ההבדל בין קהיר לאיסטנבול הוא העניין שבמצרים למעשה לא היה להמונים מה להפסיד. לעם שרבים מתוך 80 מיליון בני האדם שבו מתקיימים משני דולרים ביום, קצת קשה לפחד מאובדן המעט שיש. בטורקיה המצב שונה: הכלכלה הטורקית פורחת והמסעדות הומות. אבל למילה חירות יש בימים אלה משמעות מיוחדת. בינתיים ממשיכים תושבי איסטנבול לעקוב מקרוב אחר גורל העצים שהפכו לסמל. אין ספק ש"העץ הנדיב" יכול להיות שם היום בסט סלר. השאלה הגדולה רק היא מי יישב ליד הגזע הכרות "והעץ היה מאושר": ארדואן או ההמונים.