שנת הכרעה היא מושג שעולה מדי שנה בסוגיית התקיפה באיראן. מדי שנה זה עולה, מדי שנה מדברים על הרגע שבו יידרש הדרג המדיני להורות לשר הביטחון לתקוף את מתקני הגרעין באיראן ולבלום, או לפחות לעכב, את פרויקט הגרעין. השנה, אם זה אפשרי בכלל, רוחות המלחמה סוערות אפילו יותר. המסרים חדים יותר, האווירה שונה. ארצות הברית, כמו איראן, מחכה לתוצאות הבחירות לנשיאות בטהרן כדי לקבל החלטה, בהתאם לזו שתתקבל בידי הנשיא הנבחר - אם להוריד את הרגל מהגז בהליך העשרת האורניום, או להמשיך ולתעתע במערב. ארצות הברית נראית כמי ששבעה ממשחקי החתול והעכבר עם איראן.
לפני שמנסים להבין את הסיכוי שאיראן תחליט לסגת מתכניתה לפצצת הגרעין, יש להתבונן בצורה רחבה על פעילותה ברחבי העולם. אין לייחס למשטר האייתוללות בטהרן את כל המגמות השליליות במזרח התיכון, אבל בהחלט ניתן לומר כי ידו מעורב בכל סכסוך באזור. ותמיד, לפחות מנקודת מבט ישראלית, הוא בצד של "הרעים". אם זה באפגניסטן, עיראק, סוריה ולבנון, או בזירה הפלסטינית, בחריין, תימן, נסיכות המפרץ, סודן, אריתריאה וסיני. יד המשטר האיראני בכל, ומעבר לזה: במזרח הרחוק, באזרבייג'ן, בדרום אמריקה ובחצר האחורית של ארצות הברית. הרשימה ארוכה, וכוחה והשפעתה של איראן ברורות.
המערב מבין, השאלה עד כמה הוא נחוש
סין ורוסיה מעצמות גדולות מאיראן, אולם היא אחת משתי המדינות היחידות בעולם שמגדירות עצמן כמעצמות וחלקות את כוחן לפיקודים טריטוריאליים, במסגרת הכוחות המיוחדים של משמרות המהפיכה, "אל קודס". המעצמה השנייה היא ארצות הברית. איראן דאגה לחלק את העולם לגיסות: גיס לבנוני, גיס אפריקני, גיס סורי וגיס דרום אמריקאי, ולדאוג שכוחה לא ייעצר בביירות ובדמשק. זרועות המשטר נתנו את הרוח הגבית לצמיחתן של אל-קאעדה וחמאס כבר בשנות ה-80'. לכן, בהתאם לגישתו של יעלון, מי שמחפש את מרכז הכובד ולא מעוניין להתמודד עם כל בעיה בנפרד, צריך להתמודד עם איראן. קל וחומר כשהיא מאתגרת את העולם בפרויקט גרעין, ולא רק בזרועות טרור.
לכאורה נראה שהעולם המערבי מבין את האיום בדמות פצצת גרעין בידי איראן; האמריקנים תמימי דעים במטרה למנוע מטהרן יכולת גרעינית-צבאית ולא מכילים את הפרויקט. אלא שבנקודה הזאת נפתחים ויכוחים עם רוסיה וסין, שמודות שקיים פרויקט גרעין צבאי באיראן, ושהן אכן נגדו, אבל הן מסרבות להתערבות בו. בזמן ששתיהן גם זהירות באשר למדיניות הסנקציות על איראן, מולן עומדת קואליציה מערבית שכוללת את ארצות הברית, קנדה, בריטניה, גרמניה, צרפת ואיטליה. אלא שלטענת גורם ביטחוני בכיר, הקבוצה הזו נתפסת על ידי חמינאי כקבוצה לא נחושה, שלא באמת מוכנה להתעמת צבאית עם איראן.
"אם חמינאי היה מבין שהוא לא יוכל להמשיך ולשרוד עם יכולת גרעינית צבאית, הוא היה מקבל את ההחלטה לפרוץ קדימה ולחטוף מהלומה - או לוותר, כמו שעשה ב-2003 עם השהיית הפרויקט", אומר הגורם. לדבריו, "הערוץ האמריקני נכשל בפעם המי-יודע-כמה, עד כדי כך שהפסיקו להכריז פומבית על כישלונות, וחמינאי יודע שיש לו זמן, והצנטריפוגות ממשיכות להסתובב". לפי ניתוח התבטאויותיו של חמינאי, נראה שהוא משוכנע כי דפוס התעמולה האיראנית מרתיע את ארצות הברית מלתקוף. זאת ועוד, הוא משוכנע שישראל זקוקה לאור ירוק מארה"ב כדי לתקוף, ולכן משה את החלטתו בנושא. במערכת הביטחון נשמעו מספר בכירים שאמרו כי אם היה חושב שעומדת מולו מערכת נחושה, היה מקבל החלטה מזמן.
חצי הכוס המלאה בסוגיית איראן, כוללת בעיקר את העובדה שקיימת הסכמה מלאה בין ארה"ב וישראל. במערכת הביטחון סבורים כי בניגוד לדעתו של ראש אמ"ן לשעבר, עמוס ידלין, האיראנים לא חצו את הקו האדום. כך גם לפי דוחות הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א). ישראל חוששת מהרגע שבו איראן תחזיק ברשותה רבע טון אורניום מועשר ברמה של 20%, מצב שיאפשר לה להגיע בתוך כמה שבועות לאורניום מועשר ברמה של 90%, ולייצר מתקן גרעיני. זו לא פצצה, אבל באמצעות מתקן כזה איראן יכולה לבצע ניסוי שיהיה הפגנת כוח אמיתית.
כרגע, מאחורי הקלעים באיראן, האורניום מועשר ברמה של 20%, כשהם לוקחים מהמלאי הזה והופכים אותו למוטות דלק. לפי דוח סבא"א האחרון, לאיראנים יש תקלה בהמרה למוטות, מה שגרם להם לצבור עד כה 190 קילוגרמים בלבד. "אני מניח שהם יקחו חלק מהחומר הזה ויהפכו אותו למוטות, כדי לא להתקרב לרבע טון ולא לספק את ההבנה שהם חצו קו אדום", אומר הגורם. בנקודה הזו פרץ ויכוח פומבי בין ישראל לארה"ב, והוא עדיין לא נפתר. בזמן שארה"ב ממתינה לראות את השפעת הסנקציות, ישראל טוענת שאין זמן לכך, וכי יש צורך בהחמרת הסנקציות שיכריעו את פרויקט הגרעין.
כוס התרעלה של חמינאי
אז האם אנו נמצאים בשנה הכרעה? מדובר, כמובן, בשאלה סובייקטיבית. קבלת החלטות בנושא תלויה בלא מעט גורמים משתנים, וייתכן שלאחר הבחירות באיראן נראה את חמינאי מוותר. בקהילת המודיעין במערב מעריכים שקיימת אפשרות שחמינאי אכן יעשה זאת, והוא נמנע מלהכריז על כך בשלב זה כדי לא לגרום לתסיסה במערכת הבחירות בארצו. עבורו זה ייחשב עלבון, או בלשון העם האירני: "לשתות את כוס התרעלה". חומייני שתה את כוס התרעלה לאחר שהסכים להפסקת אש מול סדאם חוסיין במלחמת איראן-עיראק, בהחלטה פרגמטית ולא אידיאולוגית; חומייני שתה כוס תרעלה ב-2003 כשעצר את פרויקט הגרעין. יש כאלה שמניחים שהוא עשוי לשתות כוס דומה בקרובה, כדי למנוע מתקפה צבאית. זה תלוי במידת הנחישות שיפגיעו האיראנים.
במצב שבו חמינאי מקבל על עצמו את תנאי המעצמות, שכוללים הוצאת החומר המועשר מאיראן והפסקת העשרת האורניות לרמה של 20% - בזמן שישראל מתעקשת שלא יעשיר כל העשרה עצמית - זה עשוי להיות מה שיוביל להפסקת הפרויקט הצבאי. אלא שבצה"ל ובסביבת שר הביטחון מעריכים כי ללא איום צבאי אמיתי וגלוי, שישסכן את שרידות משטרו, חמינאי לא ינטוש את התכנית מרצון. "כדי ליצור רושם שאתה מתכוון למה שאתה אומר", מסביר גורם ביטחוני בכיר, "אתה צריך להפסיק להסביר את החולשות של האופציה הצבאית. תסביר את היתרונות, או מה האלטרנטיבה. אבל אתה צריך לשדר שאתה מתכוון לזה. מי שרוצה להימנע ממלחמה צריך להפגין נחישות". לכן, ביום שלאחר הבחירות באיראן, יברר בקיץ אם החושים של קהילות המודיעין בעולם אכן מחודדים, והאם המדינאים מנהלים דיאלוג נוסף, או דוחים את ההכרעה לשנה הבאה. כי מלחמות לא פורצות בחורף.