לא הגיל קובע, אלא האישיות, האופי, החוכמה ודרך החיים", אומרת לי ליידי אנאבל ויידנפלד. והיא יודעת על מה היא מדברת: בשנות ה?20 לחייה פצחה ברומן עם הפסנתרן האגדי ארתור רובינשטיין, שהיה מבוגר ממנה ב?57 שנים.
זה קרה ב?1977, דור שלם לפני עידן האינטרנט והרשתות החברתיות, דבר שלא מנע את הסערה התקשורתית?רכילותית ואת הכותרות שעשה הסיפור בכל העולם. כולם רצו לשמוע על סיפור האהבה בין רובינשטיין, אחד המוסיקאים הגדולים של המאה ה?20, ובין מנהלת הקונצרטים הצעירה והיפהפייה מלונדון.
כעשור לאחר מותו של רובינשטיין הכירה אנאבל מו"ל בריטי בכיר, כיום בן 93 - לורד ג'ורג' ויידנפלד. גם הוא, בדומה לרובינשטיין, יהודי עם קשר עז לישראל - מבוגר מאנאבל "רק" ב?25 שנים. בעקבות האהבה היא התגיירה, והזוג חי באושר בלונדון כבר יותר משני עשורים. כשאנאבל נשאלת על גילן המבוגר של שתי אהבותיה הגדולות, היא משיבה מייד בביטול ש"גבר שיודע להתייחס נכון לאישה, להתחשב בה ולהיות מאהב נפלא בהחלט שווה את זה. החיים שלי היו ונותרו נפלאים ומלאים", ומפתיעה כשהיא מוסיפה בחיוך: "בעלי הנוכחי עסוק בלי הפסקה, היפראקטיבי ממש. זה מעייף קצת עבורי, אבל גם מאוד מעניין".
ליידי אנאבל הגיעה לישראל לפני כשלושה שבועות עם 80 נציגים מ?47 תחרויות נגינה בינלאומיות מכל העולם, שנפגשו בתל אביב במסגרת האסיפה הכללית ה?57 של הפדרציה העולמית לתחרויות מוסיקה. המארחת הגאה של הכינוס היתה עמותת ארתור רובינשטיין, שרשמה הישג מרשים. לדברי עדית צבי, מנהלת התחרות, בעקבות מבצע עמוד ענן בנובמבר האחרון נשקלה האפשרות להעביר את הכנס למדינה אחרת, אבל מאמצי השכנוע של אנשי העמותה נשאו פרי והפדרציה הסכימה לקיים את הכנס בישראל.
נוסף על הפעילות הזאת, אחת לשלוש שנים מתקיימת בארץ תחרות הפסנתר הבינלאומית על שם ארתור רובינשטיין. התחרות ה?14 תתקיים בשנת 2014, בעוד כשנה, ותהיה בסימן 40 שנים להיווסדה. הרכב חבר השופטים יכלול את יוני רכטר, את זוכה התחרות מ?1995, הפסנתרן הגאורגי הנפלא אלכסנדר קורסנטיה, וכן את המלחין הפולני קז'ישטוף פנדרצקי, את הפסנתרן המצרי רמזי יאסה ועוד אחרים וטובים.
אחד הדיונים הפילוסופיים המעניינים שנוגעים לעולם המוסיקה הקלאסית הוא אם ראוי לערבב אמנות טהורה, כגון נגינה על פסנתר, עם ערכים תחרותיים.
כמי שעשתה קריירה כמנהלת קונצרטים וכמאתרת כישרונות נגינה, ובעצמה שימשה שופטת בתחרויות מוסיקה, אנאבל יודעת להסביר בצורה מרתקת למה יש צורך להמשיך ולקיים תחרויות. "הלוואי שהיתה מערכת אלוהית שבאמצעותה היה מתגלה אמן דגול, בלי הצורך לעבור דרך ייסורים של תחרות בין הרבה מועמדים", היא אומרת, "אבל הנגנים האלה יתחרו כל החיים שלהם. הם תמיד במאבק - הקהל מדבר על ההופעות שלהם לטובה ולרעה, הביקורות חותכות או מפרגנות. התחרות הכרחית עבורם כדי להכין אותם לחיים הקשים שמצפים להם. בתחרות אתה מבחין בין הגדולים באמת, שכובשים את הקהל, לבין כל היתר.
"התחרות יוצרת השוואה", היא ממשיכה, "האינטנסיביות והדרישות בתחרויות הן גדולות. אם אתה יכול לעמוד בכך, לאחר מכן תוכל לעשות כל דבר".
אנאבל מביאה דוגמה עכשווית מהזוכה בתחרות רובינשטיין האחרונה, הפסנתרן הרוסי הפנטסטי דניל טריפונוב, שכבש את הקהל הישראלי ולאחר מכן זכה בפרס ה"גראנד פרי" בתחרות צ'ייקובסקי היוקרתית במוסקבה, ובכך הפך לאחד הפסנתרנים הכי מבטיחים ומרגשים בעולם.
"טריפונוב ניגן את הקונצ'רטו הראשון של צ'ייקובסקי לצד המנצח הרוסי הגדול ואלרי גרגייב באולם חדש בגילפורד, ליד לונדון", היא מספרת. "באמצע הפרק הראשון כבו כל האורות באולם. טריפונוב לא מיצמץ והמשיך לנגן בצורה מושלמת. הוא הגיב נפלא, לא החסיר תו, ואפילו מילא את החלק של כלי הנשיפה שישבו בחושך מוחלט ולא ראו את התווים. זה היה מדהים".
מניסיונה כמנהלת קונצרטים אנאבל בוחנת את איכות הנגנים מזווית אחרת, רגשית יותר מאשר שופטי התחרויות: "בסופו של דבר, אני חושבת לעצמי: 'עבור מי מאותם נגנים אני ארצה לעמוד בתור ארוך לקופה כדי לקנות כרטיס?' אני מתעניינת במי שיכול להגיע לקריירה גדולה. וזה לא רק עניין מוסיקלי, אלא גם כריזמה וחיבור לקהל. יש מוסיקאים נפלאים שלא מתחברים לקהל בהכרח".
מלבד הרקורד המוסיקלי הרחב, אנאבל זכורה היטב גם בזכות סיפור האהבה הגדול מהחיים שחלקה עם ארתור רובינשטיין. את רובינשטיין ראתה אנאבל לראשונה בילדותה, כשאמה לקחה אותה לחזרות שהמאסטרו ערך לקראת קונצרט בלונדון. שנים לאחר מכן, בגיל 20, קיבלה הזדמנות ראשונה לפגוש אותו לכמה רגעים, בזמן שהתכונן לנגינת קונצרט קאמרי עם רביעיית גוארנרי. רובינשטיין שאל את המנהל שלו: "האם זו הבחורה הצעירה שתעביר בשבילי את הדפים בקונצרט?" המנהל ענה: "מה פתאום", רובינשטיין נאנח ואמר: "הו, כמה חבל".
מאירוע משעשע זה עברו שלוש שנים עד להיכרות המשמעותית בין השניים. אנאבל, רק בת 23, היתה מנהלת קונצרטים ועדיין התגוררה אצל ההורים בלונדון, ואילו רובינשטיין היה כבר פסנתרן מהולל בן 80. באותה התקופה כאמור עסקה אנאבל בניהול קונצרטים וחיפשה אחר אמנים חדשים. את התשוקה למוסיקה ירשה מהוריה ומסביה. "רציתי להיות מעורבת במוסיקה, אבל לא היה לי כישרון להופיע בעצמי", היא אומרת בחיוך. כשהנריק שרינג, חבר משותף שלה ושל רובינשטיין, הציע לה לעבור למדריד ולעבוד תחת מנהל קונצרטים בכיר, היא התלבטה. "לא רציתי לעבור למדריד, למדינה חדשה שאני לא מכירה, אך בכל זאת הסכמתי לתת לכך הזדמנות מתוך כבוד לחברות שלי עם שרינג".
במדריד היא זכתה לעבוד עם המנהל של רובינשטיין, וכך השניים זכו להכיר סוף סוף ולהתאהב. "זה סיפור שמראה כמה מזל יש בחיים", מספרת אנאבל בעיניים בורקות, "צריך להיות במקום הנכון ובזמן הנכון, ואז הדברים הכי מדהימים יכולים לקרות לך".
לאחר תקופה במדריד עברו השניים להתגורר בפאריס, ובה אנאבל סייעה לרובינשטיין לכתוב את החלק השני של ספר זיכרונותיו, "שנותיי הרבות" (ראה אור בהוצאת שוקן). בשנים האחרונות לחייו התגוררו בז'נבה שבשווייץ.
את אותו ספר זיכרונות שרובינשטיין השלים כשהיה בן 93, שנתיים לפני מותו, הוא הקדיש לאנאבל, שאיתה ידע תקופות סוערות. הידיעות על הרומן ביניהם היכו גלים וגבו מהשניים מחיר אישי לא קל. "היה קשה מאוד להתמודד בהתחלה עם הרומן הזה, וכוונתי היא בעיקר להורים שלי", נזכרת אנאבל, "סבלנו מהטרדות תקשורתיות וציבוריות, הפפראצי חיכו לנו מחוץ לבית.
"למדנו להתמודד עם הרעש ועם תשומת הלב"
"למזלי כל המשפחה שלי, כולל סבתי והוריי, אהבו והעריצו את רובינשטיין. אבא שלי החזיק בגישה מאוד מתונה בנוגע למהומה שעורר הקשר שלנו. הוא אמר לי: 'מחר כשתתעוררי, אלו כבר יהיו חדשות ישנות'. ואכן כך היה. למדנו להתמודד עם הרעש ועם תשומת הלב התקשורתית, שעם הזמן דעכה", היא מסכמת.
הזוג נהג לטייל בעולם רבות, ואף ביקר כמה פעמים בישראל. "בימי ההולדת שלי ארתור נהג לקחת אותי לישראל", היא משתפת. "הביקור הראשון שלי בארץ היה בשנת 1977, ולא אשכח אותו לעולם. הסתובבנו בכל קצות הארץ, היה כיף אדיר וחוויה בלתי נשכחת. רובינשטיין העריץ את המדינה הזו. לאחר מכן חזרנו ארצה כל עוד בריאותו איפשרה לו זאת".
הזוגיות מלאת החוויות עם רובינשטיין זימנה לאנאבל שלל היכרויות מעניינות ומפתיעות, למשל עם אחד מחבריו הקרובים של רובינשטיין - טדי קולק, ראש עיריית ירושלים המיתולוגי. ליידי אנאבל מספרת עד כמה היא מוקירה את קולק, על שדאג לה וסייע לה לאחר מותו של רובינשטיין. למעשה, כך מתגלה, קולק היה אחראי בדיעבד להיכרותה עם בעלה השני, ג'ורג' ויידנפלד. היא אף הגיעה ארצה לחגיגות יום הולדתו ה?80 של טדי קולק, שעמד בהבטחה שנתן לרובינשטיין לפני מותו לדאוג לאנאבל.
"פגשתי את ג'ורג' לראשונה לפני כ?15 שנים, בקונצרט בירושלים כשהייתי עם ארתור רובינשטיין וטדי קולק", היא משחזרת.
"אני זוכרת שכבר אז חשבתי שמדובר באדם מרשים ואינטליגנטי מאוד. הוא היה שמאלני מדי לטעמי, ולא ראיתי אותו מאז, עד ליום הולדתו ה?80 של טדי קולק. שם הפכנו לחברים קרובים מאוד. בסוף השבוע לאחר מכן הוא כבר בא לבקר אותי בלונדון".
אנאבל עזבה את שווייץ וחזרה ללונדון, מקום הולדתה, ושנה לאחר מכן, בסתיו 1992, התחתנה עם ויידנפלד. היות שאביה של אנאבל מת שנה קודם לכן, טדי קולק הוא שמסר אותה לוויידנפלד בחתונה האזרחית שהתקיימה בלונדון. חודשיים לאחר מכן, בנובמבר 1992, אחרי שאנאבל השלימה את תהליך גיורה בארה"ב, הם ערכו גם חתונה דתית במשכנות שאננים בירושלים. שמעון פרס, ישעיהו ברלין, מיכאל סלע ואסתר רובין היו בין המשתתפים. "זו היתה חתונה מושלמת", היא נזכרת בערגה.
הלורד ויידנפלד - ראש הסגל של חיים ויצמן
בדומה לאהובה הקודם, גם הלורד ויידנפלד הוא דמות מעוררת הערצה. ויידנפלד נולד בווינה, וב?1938, לאחר סיפוח אוסטריה למשטר הנאצי, ברח ממנה והגיע לאנגליה כשהוא בן 19 ובלי כסף.
התמזל מזלו והוא הצליח למצוא עבודה ב?BBC בזמן המלחמה. לאחר שהמלחמה הסתיימה, פתח ויידנפלד בית הוצאה לאור.
ויידנפלד נחשב לציוני נלהב ומתומכיה הגדולים של מדינת ישראל. הוא שימש יועץ פוליטי וראש הסגל (Chief DE Cabinet) של הנשיא הראשון חיים ויצמן. הוא הפך לפילנתרופ ולמו"ל מוביל בבריטניה, ולא נח לרגע. "מעבר לפעילות בהוצאה לאור, ג'ורג' כותב שישה טורים בחודש לתקשורת הגרמנית, וכן מחלק מלגות רבות, בין היתר באוקספורד ובקיימברידג', ופועל למען ישראל ללא לאות", אומרת אנאבל. "גם בגיל 93 הוא לא שוקל לפרוש".
אנאבל מתכננת להגיע לתחרות רובינשטיין בעוד שנה, אבל הפעם לשם שינוי היא רוצה להביא עימה את בעלה, אם יצליח להתפנות משלל עיסוקיו.
אהבתה לישראל לא פחתה ולו במעט. היא מקווה שהמצב הביטחוני בשנה הקרובה לא ימנע מעשרות מתחרים מכל העולם להגיע לתחרות רובינשטיין. ולגבי אלה שחוששים לבוא ארצה בשל המצב הביטחוני, יש לליידי מסר חד: "אני מאמינה שכשאתה מנסה להימנע מסכנה, פעמים רבות הסכנה מוצאת דרך להגיע אליך בדרכים אחרות. הכרתי כנר שהיה לו פחד מטיסות והוא נע תמיד באוניות וברכבות. איך הוא מת? רכב דרס אותו ליד ביתו. הכל שאלה של גורל".
ליידי אנאבל, בת 69, היא אישה מרשימה מאוד ובעלת נוכחות כובשת, מעבר למראה החיצוני מלא החן. היא מגדירה את עצמה "פטריוטית אמיתית", תומכת נלהבת בישראל מאז נעוריה. "למרות שגדלתי בבית קתולי, ולמרות שלא היה לי קשר הדוק לישראל לפני שהכרתי את רובינשטיין, יצא שמרבית חבריי היו יהודים. חגגתי איתם את החגים היהודיים ואהבתי את זה מאוד. אני זוכרת שחותנת של אחד הנגנים שלי לימדה אותי לבשל לאטקעס וקרפלעך ונדלקתי על זה".
היא מגלה שבזמן מלחמת ששת הימים "אפילו החזקתי פוסטר גדול של משה דיין בחדר, בליבי היתה תחושה רומנטית כלפי ישראל. החיים עם רובינשטיין רק העצימו זאת, כי ליבו תמיד היה בישראל ואהבתו לארץ כידוע היתה אדירה".
דרך רובינשטיין זכתה אנאבל לפגוש ולהכיר מקרוב את בכירי המדינאים הישראלים: גולדה מאיר, שמעון פרס ומנחם בגין, שבו רובינשטיין תמך נמרצות. "בגין היה אדם נפלא, הייתי מעריצה גדולה שלו", ועל פרס היא אומרת: "הוא מדינאי נפלא. כל מה שהוא עשה למען המדינה מעורר השראה. אני מעריכה אותו מאוד".
הראיון עם ליידי אנאבל התקיים בדיוק ביום שבו התפרסמה הידיעה על החלטתו של הפיזיקאי סטיבן הוקינג לבטל את השתתפותו בוועידת הנשיא ולהצטרף לחרם האקדמי על ישראל. לאורך כל הראיון עימה ליידי אנאבל איבדה משלוותה רק כאשר השיחה גלשה אל הפרופסור הבריטי המהולל.
"זו דרך ההתנהגות המגעילה, הצבועה והנלוזה ביותר", היא טוענת. "הוא נוסע לסין ולאיראן וחושב לעשות את המחאה הזו דווקא על הגב של ישראל. החוכמה היא לבוא לכאן ולהשמיע את דעותיו, אז בוודאי היה מוצא ישראלים שמסכימים עם דעותיו והיה נוצר דיאלוג".