דו"ח הוועדה לשוויון בנטל בראשות יעקב פרי אינו חוק עם שיניים ואינו החלטה ממשלתית ממשית, אלא לכל היותר משאלת לב ציבורית. אם האדווה המתפשטת ממילא במגזר החרדי ומדרבנת קלילות להשתלב בצה"ל ובמשק הלאומי תימשך, ואם המצב הכלכלי יחמיר - יתמלאו בארבע השנים הקרובות מכסות הגיוס של החרדים, וזה ראוי, אך מותנה בהם.
לעומת זאת חובת הגיוס שנקבעה לעוד ארבע שנים היא כמעט כמכירת מגרשים על הירח. מי שרוצה יכול להחזיק בקושאן, אך מה יהיה שוויו כאשר תזרום האנושות להתנחל בכוכב הלוויין?
הרי בשנת 2017 תמצא מדינת ישראל את עצמה לאחר המבחן שיושת עליה לסיכול מיזם הגרעין האיראני; ולאחר ההכרעה הדרמטית במלחמת האזרחים בסוריה, אשר תקבע את מעמד החיזבאללה; ובתנופה או בהתרסקות של היוזמה האמריקנית לפתרון הסכסוך הישראלי?פלשתיני; ומה שחשוב מכל - רבים הסיכויים כי הקריאה לשירות חובה על פי מתווה פרי תצא לפועל לאחר שהכנסת ה?20 כבר תושבע ותכהן, ולא ברור כיצד תיראה מפת המפלגות.
לפי שעה הפוליטיקאים החדשים, שפעלו כפוליטיקאים ישנים, חילקו ביניהם את העצם התקשורתית וכולם יצאו ורבע תאוותם בידם. ליאיר לפיד נרשם הישג תעמולתי המאפשר לו לשאת את "נאום חיים ואשר"; בנימין נתניהו זכה והדו"ח כה צמחוני, שלא אבד הסיכוי כי בסיבוב הבא יוכל לשוב ולהתחבר אל החרדים, ומתוך שהוא יודע כי אין לו ערך בעתיד הנראה לעין לחץ על משה (בוגי) יעלון לוותר ולהתייחס לדו"ח פרי כאל מסמך בטל בשישים; ונפתלי בנט, שרוממות השוויון בנטל בפיו, חזר הביתה בלי הישג אבל בלם את הארכת השירות של תלמידי ישיבות ההסדר מעבר ל?17 חודשים, ואפשר לפצוח בריקוד הנודע "עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום, כי עימנו אל".
בכל זאת דו"ח פרי הוא ביטוי מילולי למודעות הציבור להשתמטות החרדית. בפעם הבאה יצטרכו הפוליטיקאים החדישים, מחליפיהם של החדשים, להתחייב לבוחריהם ביתר שאת.