טוטו תמוז נמצא עכשיו ברגע קריטי בקריירה שלו. הוא שחקן חופשי, שסיים זה עתה את החוזה בהפועל תל אביב, חמוש לדבריו בהצעות מרוסיה ומטורקיה, ואחרי חצי שנה לא טובה עם פציעה טורדנית שהשביתה אותו ממשחק פעיל, הוא רעב ונחוש מאי פעם לפרוץ קדימה. אפשר לאהוב אותו, אפשר לשנוא אותו, אבל דבר אחד בטוח: אי אפשר להתעלם מטוטו תמוז. לא מהשערים הנפלאים, לא מהפריצות המסחררות, גם לא מההתפרצות החריפה שלו נגד בעלי הקבוצה שבה שיחק או מביטויי הגזענות כלפיו. עכשיו החליט לשבור את השתיקה הארוכה שגזר על עצמו ולעשות חשבון נפש אמיתי, לעיתים כואב ועצוב, אבל עם ניחוח אופטימי וציפייה לעתיד טוב יותר.
"חצי השנה האחרונה לא עשתה לי טוב, ולא עשתה טוב לשם שלי באירופה. אני רוצה לסגור כמה שיותר מהר איפה אני משחק בשנה הבאה. יש כל מיני קבוצות על הפרק, אבל שום דבר עוד לא הבשיל. אני לא חושב שיש מצב שאשאר בלי קבוצה, אבל אני רוצה כבר להתארגן ולנוע הלאה. אני רוצה להתחיל מהדרג השני או השלישי, ולהתקדם בהדרגה. וזו לא בהכרח שאלה של כסף, אלא יותר של אווירה: שאוכל לחזור מהאימון או מהמשחק בהרגשה טובה לנפש שלי. כי מקום שאני לא מרגיש בו טוב, אתה יודע, זה יכול להיגמר רע מאוד".
אנחנו נפגשים ממש ברגעים שבהם חותם רן בן שמעון כמאמן הפועל תל אביב בעונה הבאה. זה לא משנה את דעתו ואת רצונו של תמוז אפילו במילימטר."ההחתמה של רן היא הצעד הטוב הראשון שהפועל עשו בשלוש השנים האחרונות. הביאו מאמן בסדר גודל משמעותי. אבל גם אם הוא יפנה אלי, אני לא רואה מצב שאני נשאר. זהו, מימשתי את כל מה שהיה לי בארץ. והיו לי עכשיו הצעות מקבוצות בארץ, שדחיתי. הכיוון שלי הוא חו"ל וחו"ל, ועוד פעם חו"ל. מבחינתי זה בא מאוחר מדי, אבל טוב שהתנסיתי בכל הדברים האחרים, ועכשיו אני מרגיש שזאת התפתחות טבעית שלי. אני השגתי הכל בכדורגל הישראלי".
חוץ מהנבחרת.
"כן, ספר לי על זה".
כשתמוז אומר שזה יכול להיגמר רע מאוד, הוא יודע היטב על מה הוא מדבר. זה קרה לו לא מעט פעמים במהלך הקריירה, והוא נכווה. בגמר הגביע בשנה שעברה, שבו ניצחה הפועל תל אביב את מכבי חיפה 0:1, קיבל מידע לא מדויק מאחד העיתונאים, שהבעלים אלי טביב מדבר בו סרה בשידור חי בעמדת הראיונות בטלוויזיה. תמוז לא ידע את נפשו. הוא בא לעמדה בסערת רגשות, והטיח בטביב: "אפס, זה מה שאתה. אתה לא מתבייש?"
"קרו לי דברים שאסור שיקרו, וזה אחד מהם. זאת לא התדמית שאני רוצה לייצר לעצמי. הייתי אז מאוד מתוח כי רציתי לעבור למונאקו, וזה לא צלח, והרגשתי שטביב הוא זה שטירפד לי את זה. אבל אני לא שומר טינה לאף אחד. כל דבר שקורה לי בחיים זה לטובה".
יצא לך לדבר איתו מאז?
"לא. רק בוועדת המשמעת של הקבוצה. הסברתי לו את הסיטואציה והוא קיבל את זה. היום אין לנו שום קשר. היה ונגמר".
הוקל לך כשהוא עזב?
שתיקה.
אתה חושב שהוא עשה נזק להפועל?
"זה לא המקום שלי לענות על זה".
למה? בתור שחקן הפועל אתה לא יכול לענות על שאלה כזאת?
"לא", הוא נאנח, אבל שפת הגוף שלו מספרת את מחשבותיו.
"בניתי סביבי חומות"
אירוע נוסף שנגמר רע מאוד עבור תמוז הוא המשחק הטעון השנה בין הפועל לבין בית"ר ירושלים בטדי. תמוז ניער את שחקני ההגנה של בית"ר, שלח טיל לרשת והעלה את הפועל ליתרון 2:1 בדקה ה?65. הוא חגג את השער בעוד הוא מחווה לעבר אוהדי בית"ר תנועת השתקה, עם אצבע על הפה, קיבל כרטיס צהוב שני במשחק - והורחק. הפועל נשארה עם עשרה שחקנים, בית"ר ניצחה 3:2.
"אתה יודע, כששיחקתי בבית"ר היו לי יחסים מאוד חמים ואוהבים עם האוהדים. אבל מה לעשות, עברתי לקבוצה שהם הכי שונאים. המשחק הזה היה מאוד חשוב לנו, וגם לי אישית. כל כך רציתי לנצח אותו, ובגלל זה עליתי לשחק - כי יש בי אהבה עצומה לכדורגל, ורציתי לנצח בשביל הפועל. בדיעבד אני יודע שלא הייתי צריך בכלל לעלות, כי הקריאות הגזעניות של אוהדי בית"ר כלפיי וכלפי השוער אדל ואריק דג'מבה דג'מבה - שלושתנו כהי עור - התחילו עוד לפני המשחק. אני אומר לך בוודאות: בפעם הבאה שאני אחווה דבר כזה לפני משחק, אני לא עולה לשחק".
אבל זאת לא הייתה הפעם הראשונה שאתה חווה דבר כזה.
"ברור, חוויתי לא מעט דברים משפילים ומעליבים וגזעניים, וכבר בניתי סביבי חומות כדי לשרוד את זה. אבל האירוע הזה פגע בי ובחברים שלי בצורה שעברה את הגבול. 20 אלף איש עומדים וצורחים עלי דברים נוראים. יש שחקנים שיגידו 'אנחנו לא שומעים כלום, אנחנו מרוכזים במשחק'. אין דבר כזה. אתה שומע כל מילה. כל אות. עם רמת הגזענות שהיתה שם בטדי, אני עוד הייתי עדין. הייתי צריך לעשות משהו שיגרום לרעידת אדמה בכדורגל הישראלי".
הוא מדבר בהתרגשות, סימני העלבון ניכרים בו גם עכשיו. "האירוע הזה שינה לי את כל התפיסה לגבי החיים שלי. בדרך כלל, אחרי משחקים, אני רואה אותם שוב בלילה בווידיאו. פה, חזרתי הביתה, ישבתי עם עצמי וקלטתי שיורדות לי דמעות. נכון, אני שחקן כדורגל ויש לי גוף גדול כזה, ואולי המראה שלי מטעה. אני גם בן אדם, יש לי רגשות. זה היה אירוע טראומתי בשבילי, נפגעתי מאוד. לא נרדמתי כל הלילה מהמחשבות. בבוקר הלכתי לים. ישבתי שם שעות וניקיתי את עצמי מכל הרע שהיה לי בגוף. זאת באמת היתה תקופה שהרגשתי שכל העולם נגדי, מהימים הקשים שידעתי בחיי. החלטתי שזהו, אני חייב לשנות משהו. חשבתי איך אני מרים את עצמי. איך אני מתמודד עם כל הסיפור הזה".
כאן נכנס לתמונה פסיכולוג הספורט דן ולנסי (40), שעובד בצמוד לתמוז כמנהל הטכני שלו כבר מספר שנים. "היו לי ולדן הרבה שיחות על העניין ועבודה מנטלית לא פשוטה. היה ברור שאני צריך ללכת עם זה למקומות אחרים, לנצל את האירוע הזה לטובתי ולהתקדם הלאה. החלטתי לשתוק, לא לדבר על זה יותר מדי, ולהתרכז במטרות שלי. גם המערכת בהפועל עמדה לצידי, כולם חיזקו אותי - שחקנים, אוהדים, הנהלה. זה מקום טוב להודות להם.
"הועמדתי לוועדת משמעת של ההתאחדות והורחקתי. קיבלתי עונש כבד. אבל מה עשו לאוהדים הגזענים שצעקו נגדי כאלה דברים קשים? איפה האכיפה של החוק כלפיהם? איפה הענישה? לא התייחסו לזה ברצינות. וכשאנשים רואים שאפשר להתייחס בצורה כזאת לכהי עור, אז הם יעשו את זה לכל מי שבא להם ומתי שבא להם. וזה בדיוק השוני לעומת סיפור הצ'צ'נים שהגיעו לבית"ר: גם כלפיהם הופעלה גזענות, אבל הטיפול כבר היה אחר. כבר קלטו מה זאת גזענות, והתחילו לטפל בה. חבל שלא עשו את זה מוקדם יותר, עם הסיפור שלי, אולי דברים היו נמנעים בדרך".
"אני מועד לפורענות"
אתה חושב שאתה משלם מחיר יותר מאחרים על התנהגויות לא מוצלחות?
"אני חושב שאני פשוט מועד לפורענות. אין לי הסבר אחר. אני תמיד סופג את האש, בכל מקום. הנה, בהפועל תל אביב. היו לי שלוש שנים נהדרות, תקופה מאוד יפה, המון גולים ותארים. מה זוכרים? את הסוף הלא טוב. אני רוצה שיזכרו את הכל".
גם את התאקלים עם אבוקסיס?
"ידעתי שזה יגיע. תשמע, יוסי הוא זה שהתעקש עלי ורצה שאעבור מבית"ר להפועל. הוא ידע מה אני שווה. אין לי שום דבר רע להגיד עליו בתור מאמן, להפך. אבל העניין הוא שכשאתה מאמן, הרבה תמונות והרבה דברים משתנים. והמערכת של הפועל תל אביב זאת לא סתם מערכת: זאת מערכת לחוצה. לוחצנית".
אז יכול להיות שהוא נלחץ והפיל הכל עליך?
"בדיוק. בדיוק. הקבוצה היתה בתקופה רעה מאוד, וחבל שהגענו למצב הזה, כי היו לנו תקופות יפות מאוד עם יוסי. אז היה את הסיפור בדרבי נגד מכבי. אמרו שהיה לי ויכוח גדול איתו במחצית, בחדר ההלבשה. לא נכון. הוא אמר משהו, אני אמרתי, הוא הוציא אותי. הלכתי להתקלח, וזהו. רציתי לדבר איתו, להראות נכונות לטובת הקבוצה, ולבקש שלא יפיל עלי את כל התיק של חוסר ההצלחה. אבל אז הישעו אותי, ואחר כך החליפו את יוסי".
לדבריו, "אני כבר יודע, אני תמיד במוקד. מודדים כל צעד שלי, כל מילה. כשהייתי פצוע ולא יכולתי לשחק, לא הגעתי למשחק מול קריית שמונה. עשו מזה סיפור ענק. יש שחקנים שאף אחד לא זוכר כמה גולים הם שמו, איך הם שיחקו. לפעמים אני שואל את עצמי, למה כל דבר זה טוטו תמוז? למה? למה כל ההתעסקות היא דווקא בי? התדמית שיצרו לי בתקשורת היא לא מי שאני. אני לא בעייתי, אין סביבי תמיד דברים רעים, והקרובים אלי יודעים שאני אחר. לא הייתי באימונים שבוע בגלל הפציעה. שחקנים באו אלי ואמרו לי: 'כמה היית חסר כאן'; 'כמה צבע ועניין יש כשאתה כאן'.
אולי זאת הכריזמה שלי. אולי זה בגלל שהשם שלי מצלצל טוב לכולם. אבל יש לי גם תובנות אישיות ודברים שאני צריך לשפר בהתנהלות. אני יודע את זה, ואני עובד על זה חזק. חבל לי גם שהיחסים שלי ושל השחקנים עם האוהדים הנהדרים של הפועל לא כל כך טובים. אין מה לעשות: כשאתה מפסיד דרבי אחרי דרבי, אחרי כל ההצלחות של השנים האחרונות, זה דבר שקשה מאוד לאוהדים. דרך אגב - גם לנו. זה דבר נורא, נורא, להפסיד דרבי למכבי. אין לך מושג כמה זה כואב. בשנה הזאת לא הלך לנו כלום, רק רצינו שהיא תיגמר כבר".
אתה היית מסוגל לעשות את הצעד של ערן זהבי ולחצות את הקווים למכבי? הם הרי רצו אותך במהלך העונה.
"אני לא שולל לשחק במכבי, אני פשוט חושב שמיציתי את התקופה שלי בישראל. אני לא נכנס לעניין של זהבי, יש לי מספיק צרות ותיקים משלי".
למה בעצם לא עברת לחו"ל בינואר?
"קבוצות זרות באמת רצו לרכוש אותי בינואר. אוסאסונה היתה מוכנה לשים הרבה כסף. הפועל חשבו אז שיש לנו עוד סיכוי, ואני חשבתי שאחרי כל התקופה היפה שלי בקבוצה בשנים האחרונות, מגיע להם שאעזור להם עוד חצי שנה במאבקים השונים. לא לגמרי התאכזבתי, כי אני חושב שכשעוברים לקבוצה חדשה, בטח בחו"ל, צריך לפתוח איתה את העונה, לא לעבור אליה באמצע השנה".
מכנים אותו "נאמבר ניינטי ניין", בגלל החולצה שלו בהפועל ("באדיר לקח את 10"), או "סופר טאנקר". הוא נולד בניגריה בשם אדריונס טמילי. בגיל שלוש הגיע לכאן עם הוריו - אבא שלו רצה לשחק כדורגל בבית"ר טוברוק בנתניה, אבל הקבוצה התפרקה. החיים בישראל לא היו פשוטים להוריו, והם לא מצאו כאן את מקומם. בבית התלמיד בפתח תקווה הכיר את המורה והמחנכת אורית תמוז, ונוצר ביניהם קשר מיוחד.
"הוא היה בכיתה א', בא אלי לעשות שיעורי בית אחרי הלימודים", היא מספרת. "ראיתי קסם של ילד, עם חיוך ענק ועיניים של נשמה טובה. מהרגע הראשון התחברתי אליו בצורה חזקה מאוד. בכיתה ב' כבר הייתי מורה ומחנכת שלו בבית הספר. היה בו משהו אחר, הוא לא היה ילד רגיל של עובדים זרים, אלא ילד עצמאי, עם אופי החלטי, אחד שידע תמיד מה הוא רוצה".
הוריו החליטו לשוב לניגריה, תחילה חזרה אמו, ואחרי תקופה גם אביו. טוטו החליט להישאר. "ידעתי מה יהיה טוב בשבילי. אמרתי להם - אני נשאר בישראל. המזל הגדול שלי הוא שהתחברתי לאורית, שהיא נשמה ואישה ענקית. היא מאוד עזרה לי, ונשארתי אצלה". הוא מכנה אותה בטבעיות "אמא". אומר שהיא הראתה לו את כל הדברים הטובים בחיים. "היא היתה איתי ובשבילי תמיד, תמכה בי בצורה הכי חזקה והכי אמיצה, נלחמה בשבילי על הכל. כל הזמן נתנה לי ונתנה לי. ואתה יודע מה זה נתנה? הכל. היא גם כיוונה אותי. תמיד אמרה לי, תבחר משהו אחד - ותהיה בו הכי טוב שאפשר. אז בחרתי את הכדורגל".
חיבור מטורף
לדברי תמוז, "להגיד שזה הציל את החיים שלי זה אולי דבר גדול מדי, אבל זה בטוח האיר אותם. גם עכשיו, כשאני מדבר איתך על הכדורגל, על מה שזה מסמל בשבילי, יש לי צמרמורת בכל הגוף. זאת המתנה הכי גדולה של חיי, וזה מראה שאסור אף פעם להתייאש. שיש תמיד מקום לתקווה. על אף כל מה שעברתי, ולמרות תנאי הפתיחה הלא טובים, קיבלתי את המתנה הענקית הזאת - לשמח עשרות אלפי אוהדים, לרגש אותם".
אורית מחייכת. היא מעולם לא נישאה ולא ילדה ילדים, ואת טוטו ("הוא שינה את השם לטוטו בעקבות שיר שהוא מאוד אהב בלועזית, שבו הופיע השם הזה") גידלה כמו בן. "כן, היה בינינו חיבור מטורף. אין לי הסבר לזה. פשוט לקחנו אחד את השני. מכיתה ב' הוא היה למעשה אצלי בבית. אני לא אשכח את הפעם הראשונה שהוא קרא לי אמא, אחרי כמעט שנתיים. תמיד היה קורא לי בשמי, ופתאום, בקייטנת הקיץ במכמורת, בין כיתה ג' ל-ד', הוא הוציא בפעם הראשונה את המילה אמא. בכיתי מהתרגשות. תמיד היה לנו אחד את השני".
תמוז החל לקרוע רשתות כנער בהפועל פתח תקווה, והזימון לנבחרת הנוער לא איחר להגיע. עד מהרה ענד את סרט הקפטן. אורית נזכרת איך נסעה איתו לקרואטיה - היא מלווה אותו כמעט לכל מגרש בעולם - והוא שר את "התקווה". "קפטן נבחרת הנוער שר בעוז את ההמנון הלאומי, את כל המילים, והוא עדיין לא נחשב אז אזרח ישראלי אלא סוג ב', תושב זר. לא יכולתי לעצור את הדמעות".
בתחילת התיכון, החברים שלו התחילו לקבל תעודות זהות. לתמוז לא ניפקו. "הפסקתי לעבוד ורצתי לעשות על זה מלחמה ענקית", אומרת אורית. "נער שמייצג את מדינת ישראל, וכל יציאה שלו לחו"ל עם הנבחרת היא סיוט: ויזה, אישורים מיוחדים בכל מדינה. אזרח סוג ז' - כי הילד הזה בא מאפריקה. כבר אז התחילה הגזענות נגדו. זה הטריף אותי. רק אחרי שלוש שנים, בגיל 18, הצלחתי בעזרת רוחמה אברהם לקבל עבורו את ההכרה. את זה שהוא אזרח ישראלי לכל דבר ועניין".
אחרי שהפציץ בהפועל פתח תקווה עבר תמוז לבית"ר ירושלים. הוא היה מלך השערים של הקבוצה וזכה באליפות, בדאבל, בגביע המדינה ובגביע הטוטו. הוא אומר שכששיחק שם, זכה לחום ולחיבוק של האוהדים. לפני שבע שנים הופיע לראשונה במדי נבחרת ישראל, מול אנדורה במוקדמות יורו 2008 - שם כבש את שער הבכורה במדי הנבחרת. מאז הופיע בעשרה משחקים בלבד - האחרון שבהם, על פי נתוני ההתאחדות, מול בלארוס באוקטובר 2007. מאז לא לבש את מדי הכחול?לבן.
כשאנחנו מדברים על הנבחרת, פלג גופו העליון מתכווץ. ידיו מתופפות על השולחן בעצבנות, הוא זז קדימה ונשען אחורה, מנסה לשדר איפוק ולענות בזהירות. אין ספק שהבחור מתוסכל. אפשר להבין אותו: מדובר בחלוץ הפעיל עם מספר השערים הגדול ביותר בכדורגל הישראלי - 108 בכל המסגרות. קצת קשה לתפוס, אבל הוא גם החלוץ היחיד של הפועל תל אביב שזכה אי פעם בתואר מלך השערים בליגה. כל זה לא עזר לו להשתלב בנבחרת ישראל.
"בכל פעם שיש זימונים לנבחרת, אני שוב לא מוזמן. לא בסגל. זה משגע אותי. אני לא מבין את זה. אני חושב שאני לא מקבל את ההערכה שמגיעה לי מאנשי המקצוע. אני עובד קשה כל הזמן, יש לי זכיות בגביע ובאליפויות, בשלוש השנים האחרונות נתתי בהפועל יותר מ-60 גולים. בכל מקום שאני מסתובב כולם מפרגנים לי. שואלים אותי 'למה אתה לא בנבחרת?'. זאת תחושה קשה מאוד. קשה לך להישאר מפוקס כשאין לך טפיחה על השכם, הכרה ביכולת, התקדמות טבעית לנבחרת".
למה לא הוזמנת עד היום?
"כל מאמן שוקל בזמן נתון מי הכי טוב בשבילו. אני חושב שמגיע לי להיות בנבחרת. אני כבר בן 25, לא שחקן מהנוער, עברתי הרבה בקריירה, ואם יש משהו שחסר לי וחורה לי, זה הנבחרת. אני רוצה לייצג את המדינה".
נו, אז למה זה נמנע? אתה חושב שיש כאן גם שיקולים לא מקצועיים?
"אני לא אשפוט את גוטמן. אני מדבר רק טוב, אין לשון הרע. היחסים שלי איתו בהפועל היו יותר מבסדר. היתה לנו עונה מדהימה יחד, בלתי נשכחת מבחינתי ומבחינת הקבוצה. מניע מקצועי? אם בן אדם נותן 60 גולים ולא מקבל הערכה - צריך יותר מזה? מה עוד צריך? אני רק יכול להגיד שאני לא בטוח שגוטמן מחליט לבד. היה פעם מאמן של הנבחרת (מתכוון ללואיס פרננדס; ע"נ), שאימן אותי תקופה קצרה בבית"ר, עזב והתמנה יותר מאוחר למאמן נבחרת. אמר לי: 'אתה חלוץ ללא גבולות'. אז מה? הוא לקח אותי לסגל? לא. נו, אז יש יותר ברור מזה?"
בוא נשים את הדברים על השולחן. אתה מתכוון שמישהו בהתאחדות מונע ממך להיות בנבחרת?
"עזוב, לא נכנס לזה. אני רק אומר לך כמה אני רוצה להיות שם, וזה מוציא אותי מהדעת. אבל אני לא אוותר. כל החיים שלי נאבקתי והגשמתי את המטרות שלי. זה האופי שלי, ושום דבר לא ישבור אותי".
"למה לא מזמינים אותו?"
הוא משתדל עכשיו לסגל לעצמו דיבור ממלכתי. בעבר כבר נכווה מפליטות פה כלפי בעלי קבוצות ומאמנים. "כשתמוז אומר לך שגוטמן לא מחליט לבד, הוא ממש לא מתכוון לעוזר שלו יוסי אבוקסיס, אלא לאבי לוזון", אמר לנו איש מקצוע מתחום הכדורגל, שאיתו שוחחנו.
"הרקע של תמוז, הקבוצה שבה הוא גדל - הפועל פתח תקווה - זאת הבעיה שלו, בגלל זה הוא לא בנבחרת. זאת היריבות המושבעת בין הפועל לבין מכבי פתח תקווה של לוזון. יזמינו את טל בן חיים ואת עומר דמארי, ששיחקו במכבי פתח תקווה, ורק את טוטו ישאירו בחוץ. זה הגיוני? לא. אבל זאת האמת, וזה לא מקצועי ולא בטיח. בשלוש השנים האחרונות, שטוטו שיחרר כאן טילים לרשת, מישהו שאל פעם באמת איפה הוא, למה לא מזמינים אותו? אם זה לא עוול, אני לא יודע מה כן. צריך לזכור דבר אחד: נבחרת ישראל זה של כולנו. זה לא עסק פרטי של אף אחד".
דוברת ההתאחדות לכדורגל מסרה בתגובה: "הזימונים לנבחרות ישראל נעשים אך ורק על רקע מקצועי ובהחלטה אוטונומית של מאמני הנבחרות ושלהם בלבד. כך היה בעבר וכך יהיה גם בעתיד. כל הצבעה על אופן פעולה אחר היא הזויה ותלושה מהמציאות".
תמוז מתגורר לבדו ברעננה, בדירה בבעלותו. במקרר שלו יש תמיד פתיתים ואורז ושניצל ("זה האוכל של אמא מילדות"), שאת חלקם הוא מבשל בעצמו, וגם סושי משובח כדי לפנק את החברים שבאים לבקר. החבר הכי טוב שלו בכדורגל ("ואין לי הרבה כאלה") הוא דווקא איתן טיבי ממכבי תל אביב, "הבלם מספר 1 בארץ". מדי פעם הוא יוצא לשחק טניס ורץ על החוף מוקדם בבוקר. אבל רוב היום שלו מוקדש לשני האימונים של הקבוצה. "אני טיפוס אמוציונלי מאוד. בלילה, לפני משחק, לוקח לי שעות ארוכות עד שאני נרדם. אני חושב על המהלכים, מתכנן אותם בראש. איך אני מקבל את הכדור ונותן גול. לפני דרבי אני בכלל בטירוף. בלילה אחרי המשחק האדרנלין שלי עובד שעות נוספות".
הוא נמנע ממועדונים ("זה עובר שם את הגבול כי מכירים אותי ולא נותנים לזוז") אבל נהנה מבילוי במסעדה טובה או בבית קפה ("שם זה דווקא מחמיא שמזהים אותי"). בטלוויזיה אהב מאוד את הסידרה "רמזור", ועל ריאליטי הוא לא מת. הספר האחרון שקרא היה "50 גוונים של אפור", ובקולנוע הוא גרופי של השחקן ג'רארד באטלר. חברה אין לו כרגע, אבל פסיכולוג הספורט הצמוד שלו, ולנסי, מבקש ממני לא לדאוג, זה זמני ביותר.
ולנסי, שמוגדר כמנהל הטכני שלו, חבר לתמוז לפני שלוש שנים. "אמא שלו פגשה אותי", מספר ולנסי, "וביקשה שאעבוד איתו. התחלנו לעבוד בזמן המעבר מבית"ר להפועל תל אביב. עשינו לו אבחון מנטלי, פיזי, טכני והתנהלותי. גיליתי אדם חכם ורגיש מהממוצע, וזה תפס אותי בהפתעה מסוימת מול התדמית שנוצרה לו. הוא היה רק בן 22, וכבר מותש מהקרבות שהיו לו בבית"ר, שם לא ידעו להתנהל מולו. רמסו לו את הביטחון העצמי ועשו לו דברים קשים מבחינה מנטלית".
תהליך ארוך
ולנסי טוען כי "שיניתי לו את כל הגישה למשחק. הוא התחיל לחשוב כמו מקצוען, כמו שחקן מוביל, לא נגרר. החלטנו שמתמקדים במימוש העצמי שלו, בחלומות הפנימיים שלו, ומנסים כמה שיותר לנטרל את ההשפעות הסביבתיות עליו. בניתי לו צוות אימון שלם, שכולל תזונאית, מאמנת חיזוקי מרפקים ומאמן כושר. כל זה, נוסף על האימונים הרגילים שלו בקבוצה".
אחרי כל משחק, תמוז מקבל מוולנסי ניתוח משחק מפורט, הכולל נתונים על המרחק שהוא רץ, על מהלכי הגנה והתקפה, ניידות, מהלכי לחימה - "למעשה, כל תנועה שלו במגרש נצפית ומתועדת, וזה כולל אפילו פרגון לחבר אחרי מסירה, תנועות ביטול ודברים מהסוג הזה. אנחנו יושבים שעות אחרי המשחק ומנתחים מה היה טוב, מה לא, מה טעון שיפור".
ולנסי, שעובד עם לא מעט כדורגלנים בארץ ובחו"ל (תומר
חמד, למשל), מספר שתמוז עבר שינוי גדול מאוד בצורת החשיבה שלו על החיים ועל המשחק. כדוגמה הוא מביא את העונה הראשונה הבלתי נשכחת בהפועל, כשהיה מלך השערים של הקבוצה, אך בעיקר השתפר ברוב מדדי המשחק ובקטע המנטלי.
"זה תהליך ארוך, והוא מתקדם מאוד יפה. התקרית עם טביב לא היתה צריכה לקרות, פשוט הפילו אותו בפח. המשחק נגד בית"ר וההרחקה הלא מוצדקת שלו שם וכל הקטע הגזעני נגדו היו עבורו אירוע מכונן. החלטנו להתמקד בשינוי פנימי עמוק בתוכו. לא להסביר יותר ולהתנצל, כי הוא לא יכול להשפיע על מה שיחשבו עליו, אלא להתמקד בעצמו ובהתנהלות שלו. לא ראיתי אותו אף פעם מתאמן כמו בשלושת השבועות שאחרי המשחק הזה. הוא חזר מההשעיה ונתן שער ענק ומשחק מעולה נגד הפועל רמת גן. הרגשתי שהמסר נקלט אצלו".
עכשיו הוא כבר מת לחזור למגרש. לקבוצה טובה באירופה. "אני מדמיין איך אני מקבל שם את הכדור ונותן גול. ועוד גול. ועוד אחד. ואז אני מקבל טלפון: 'אתה מוזמן לנבחרת ישראל'".